Friday, February 2, 2007

פארק ז'בוטינסקי - מוזיאון אצ"ל - כפר שומי

פארק ז'בוטינסקי \ מוזיאון אצ"ל \ כפר שומי - שוני

האתר הונצח על גבי השטר של 100 שקלים שבו מופיע זאב ז'בוטינסקי. החאן העותמני היה בשימוש האצ"ל בשנות 1940 ושימש כמחנה אימונים של האצ"ל. כוחות של האצ"ל יצאו לפרוץ את הקיר הדרומי של חומות כלא עכו ב- 4 למאי 1947 ושחררו חלק מהאסורים במקום. (מאחר והכלא ממוקם מעל הבית מרחץ \ חמאם התורכי נוצר מחזה מיוחד במינו. נשים ערביות ברחו שמאחוריהם אסירים ערבים, יהודים ובריטים). החאן עומד סביב תיאטרון רומי מהמאה ה-3 לספירה ששוחזר וחתום ע"י חדרי החאן שמתאפיין בצורת חצי העיגול. היציאות של התיאטרון נקרא וומיטוריום (ההקאה) מקור התיאטרון בתרבות היוונית, שהעלו על גביו מחזות. לכל ז'אנר היה תפאורה שאפיינה אותה
מחזה טראגי – היה מלווה בעמודים ופסלים ששררו אופי אצילי קר ונוקשה.
מחזה קומדי – היה מלווה בבתים וגלוסקאות, שהמחישו את חיי היום יום, ומעגל החיים.
מחזה סאטירי – היה מלווה בעצים ונוף כפרי שיצרו אוירה חוצצת בין תרבות לפרא.

מבנה התיאטרון והבמה
ההצגות ביוון העתיקה הוצגו תחת כיפת השמים. התיאטרון היווני נבנה על מורד גבעה לא תלולה, אך גבוהה דיה לאפשר ליושבי השורות האחרונות לראות. האודיטוריום נבנה בצורת פרסה והקיף כשני שלישים של חלל ההצגה - האורכסטרה. לאורך הגבעה נבנו ספסלים, בהתחלה מעץ ואחר כך מאבן ומדרגות שאפשרו לנוע בין השורות. האודיטוריום היה מחולק על ידי מעברים רוחביים והמדרגות, לאזורים בני 11 שורות כל אחד
בתחילה התייחס השם "תיאטרון" רק אל מקומות הישיבה (תאאומי ביוונית = לצפות, מכאן תיאטרון = מקום צפייה), אך מאוחר יותר הפכה המילה לשמו של כל החלל שבו מציגים מופעי דרמה
השורה הראשונה הייתה מיועדת לנכבדי העיר - שופטים, חברי המועצה ובעלי תפקידים שונים, ובתוכה יוחד מקום כבוד מיוחד לכוהן של דיוניסוס. שאר מקומות הישיבה היו זמינים לכלל הצופים ללא הבדלי מעמדות
במרכז התיאטרון הייתה ה- אורכסטרה (orchestra), ששימשה כרחבת השירה והריקוד של המקהלה. במרכז האורכסטרה היה משטח מוגבה שעליו ניצב המזבח של דיוניסוס (thymele) ומדרגות הובילו ממנה לחדרים שמתחת. חדרים אלו נקראו החדרים של כירון משום ששימשו לכניסת המתים ודמויות אחרות מהעולם שמעבר
מאחורי האורכסטרה ניצבה ה- סקנה, מבנה בן שתי קומות ולו שלושה פתחים ששימשו לכניסה ויציאה של שחקנים. בתוך המבנה היו חדרי ההלבשה של השחקנים וחזיתו שימשה כרקע לבמה. מהסקנה התפתחה מאוחר יותר המילה "סצינה". במקרה שלפנינו ככל הנראה לא היתה ה- "סקנה" גבוה על מנת לא לחסום את הנוף על הבריכה שמאחור, שככל הנראה יצרה רקע הולם להצגה
במת השחקנים, ''הפרוסקניון'', הייתה בין הסקנה לאורכסטרה. בתקופה הקלאסית הייתה הבמה מוגבהת במעט מן האורכסטרה ובתקופה ההלניסטית היה גובהה שלושה מטרים מעל משטח המקהלה.
הקהל והמקהלה נכנסו ויצאו משני מעברים, ה- ''פארודוי'', שנמצאו משני צדי הסקנה והובילו עד תחילת המושבים.
הבמה בתיאטרון היווני הייתה שונה מאוד מהבמה המוכרת בתיאטרון המודרני. לא היה מסך ומעברים בין המערכות התבצעו על יד שירת המקהלה על במה ריקה משחקנים. התפאורה הייתה סטטית ולא ניתנה לשינוי. הפרוסקניון ייצג את הרחוב והסקנה - את הבית. כדי להציג סצנה המתרחשת בתוך הבית השתמשו ב- ''אקיקלמה'' - משטח עץ שנדחף לבמה דרך הפתח המרכזי וייצג את פנים הבית; הקהל ידע שהשחקנים שעומדים על המשטח נמצאים כרגע בבית, פתרון מסורבל אך הכרחי במסגרת הכללים בהם פעלו
אמצעי מלאכותי אחר שהיה בשימוש כותבי המחזות היה ה- ''מֶ‏‏כָ‏נֶ‏ה'' (מכונה). המכנה היה וו תלוי מגג הסקנה ששימש להורדת פסל של האל לבמה. בטרגדיה נועדה הופעת האל לחלץ את הגיבור מאיזו תסבוכת בעלילה, ואריסטו ביקר את מחזאי תקופתו, שהתפתו לעיתים קרובות מידי להשתמש בפטנט "האל מן המכונה" (דאוס אקס מכינה) כפי שקראו לו, במקום למצוא פתרון נכון מבחינה סיפורית. בקומדיה היה למכנה שימוש נרחב במצבים קומיים. שימוש מפורסם הוא הופעתו של סוקרטס התלוי בסל היורד מהסקנה, במחזה העננים של אריסטופאנס באופן השם אותו ללעג בעיני הצופים
ממערב לתיאטרון הרומי שיצר חצי עיגול, נמתח מערבה בריכת מים שהייתה שווה לחצי עיגול התיאטרון ויצר צורת עיגול שלם או אליפסה. מאחורי ה- "אורקסטרה" במה מוגבהת בעלת עמודים חצצה בין התיאטרון לבריכת המים. מים היה יסוד חשוב מאים כמהו בתרבות הרומית שסביבו ובו היה לרומאים פעילות רבה. חשובה מכל היה הסקלפיוס \ אסקלפונים, מאחר ולריפוי המים הקדישו קשר חשוב ואף מאגי
אסקלפיוס
(ביוונית: Ἀσκλήπιος, בלטינית: Aesculapius)
הוא אל הרפואה של היוון הקלאסית ו-האימפריה הרומית. בזכות יכולת הרפואה האלית שלו, אסקלפיוס הקים את המתים לתחייה ובכך צמצם את הפער בין בני האדם לבין האלים. שני בניו נזכרו כרופאים גיבורים ב"אליאדה" ויוחסו להם שתי משפחות רופאים מפורסמות, "האסקלפיאידים", שעם אחת מהן נמנה היפוקרטס
מלוחות התודה שהוקדשו לאסקלפיוס ניתן ללמוד כי עיקר ריפוים של החולים היה בדרך של לינה במקדשים שיוחדו לו. שם הייתה דרך הריפוי מתגלה כביכול בחלום. התנאים הטבעיים במקדשים, כדוגמת אור שמש, האוויר הצח והטבילה במים היטיבו עם החולים. עם זאת, גם כוח האמונה סייע בריפוי
בקיסריה אף נמצאו פסל של נפטון (אל המים) ונחש (סמל הריפוי) הבריכה בשומי אדירה ומרוצפת בפסיפס, שבחלקים ממנה חושפת לוחות משחק מימי
נאו-מוכֵּיאַה היא זירת ה- מָיוּמַס שהם משחקי המים שמופיעים גם בקיסריה. בכניסה הדרומית משובצת בריצוף הפסיפס טַאבּוּלָה אֵינְזַטָא, מלבן שמכיל טקסט ולצידיו שני משולשים שמצביעים עליו. מאחר והמשחקים כללו פריצות היה איסור על היהודים להשתתף במיומס
ארבעת מיל יעשנה בטהרה יותר מארבעת מיל יעשנה קבין ר' אמי הורי בכפר שמי לעשו' עיסה גדולה בטומאה והלא אין שם ארבעת מילין
(תלמוד ירושלמי מסכת חלה פרק ב דף נח טור ג /ה"ב)

בתקופה העות'מאנית התיישבו בזירה מאחר והיה מקורב למקור מים עין צור, והאדמות הסמוכות לו היו פריות. ומכאן שמו של שוני = אסם התבואה
הברון אדמונד דה רוטשילד קנה את המתחם ובו חיו פועלים שעברו הכשרה בחקלאות. עם חלוף הזמן בית"ר ואצ"ל השתמשו במתחם לאימונים. בשנים האחרונות לאחר שקרס והתמוטט אחד מקירותיו קק"ל מתחזקים את האתר, ובנו בו מוזיאון לפסליו של אחיעם שושני

רמת הנדיב


רמת הנדיב

פארק רמת הנדיב משתרע מדרום לזכרון יעקב על שטח של כ- 4,500 דונם. בשטח הפארק נכללים אזורי נוף פתוח טבעי, שטחי נטיעות וכ-70 דונם של גנים מטופחים שמקיפים את קברם של הברון אברהם בנימין אדמונד דה רוטשיל (הידוע גם כ-הנדיב הידוע וכ- אבי היישוב) ורעייתו, הברונית אדלאיד (עדה) דה רוטשילד.דשאים נרחבים, עצים עבותים, ורדים ופרחים עונתיים, מקבלים את פני המבקרים במקום. לאורך המסלול שזורים הגנים : גן המפלים, גן הורדים, גן הדקלים,וגן הריחות. בנוסף לאלה ה- "אמפיתאטרון", בו נערכים קונצרטים בקיץ, ומערת הקבר הממוקמת במרכז הגנים
המספר חמש חוזר ומדגש לאורך הגן ומסמל את חמשת בניו של אב השושלת מאיר אמשל רוטשילד. בכניסה סמל המשפחה, סמל אדום (רוד שילד), שנתן למשפחה את שמה. המגן נתמך בידי האריה והתחש – חד קרן, שמייחסים לו עוצמה וכוח פיזי ואף מאגי, שמעליו כתר משובץ תפוחים המסמל שלטון. בתחתית הסמל סיסמא בת שלוש מילים
Concordia Integritas Industria
אחדות יושר חריצות. על פני המגן חרוטים בארבע רבעיו נשר ואריה המסלים את מלכות הארץ והרקיע, ופעמיים יד כפופה האוחזת בחמישה חיצים ששוב מסמלים את בניו של מאיר אמשל. במרכז הסמל והמגן הגדול מגן קטן ובתוכו כובע חרוט עגול. המגן הקטן הזה היה מסמל את העיסוק במסחר שיהיה על הסוחרים לתלות על חנותו – ולבוש שהגדיר יהודים, מאחר ומחוץ לביתם של המשפחה הסמל היה מצוין באדום – נוצר שמם רוטשולד
בגן הוורדים חמש מזרקות, המציינות את הבנים, כאשר בחלקו הצפוני מזרקה נוספת המסמלת את מאיר אמשל האב עצמו. מאחוריו שעון שמש בפסל אישה נינוחה, שמהווה פרדוקס בין הזמן החולף, לחיוך והשלוה הנצחית שהפסל מביעה

מערת הקבר
בפברואר 1914, בביקורו הרביעי של הברון, רמז הוא למקורביו על רצונו להיקבר ברמה, ובצוואתו הורה במפורש על כן
ב- 1936 בניו החלו בתהליך לקיים את צוואתו
ב- 1939 החלו עבודות פיתוח אחוזת הקבר והגנים ונמשכו לסירוגין עד 1954
באביב 1954 הועלו עצמותיהם של הברון ורעייתו, ובטקס ממלכתי נטמנו באדמת ארץ ישראל
אחוזת הקבר בנויה על פי המודל של הקברים מתקופת בית שני, עם חצר סגורה שמובילה למערה. סטו – דפנות מקורים עם עמודים, ופתוחים לחצר הפנימית שחשופה לכיפת השמים. החצר מרוצפת שיש, ומוקפת בריכת נוי, ועמודי שיש שחורים כבדים שנושאים עליהם גגון צר סביב. בשולי החצר, בחזית פתח מערת הקבר, מזדקר עץ ברוש גדול, שצורתו שלהבת נר – נר נשמה. מימין לפתח, על הקיר, בולט ספל אבן מסוגנן, המטפטף מים אל בריכת הנוי שמתחתיו.

הספל מסמל את גביע הדמעות
בפתח המערה שער שיש כבד הסובב על צירו, שנפתח למחילה אפלולית. החלל הפנימי של המחילה, מרצפתו ומעלה, בנוי כמשושה ומתעקל מטה ככבש אל מערת הקבר. בתקרה מנורות עמומות שצורתן לבביות. מחילה מתעקלת, בעלת שני פסים שחורים מסמלים את שביל החיים על נפתוליו, אשר תחנתו הסופית היא המוות. בירידה המתבונן חש מסתורין עד למערה שנפתחת לעיניו. הקבר פונה לכיוון ירושלים, ועשוי בזלת שחורה ומלוטשת, ומסותתת לתבנית בעלת שבע צלעות. בתקרת הכוך משובץ תבליט אבן עגולה ולבנה שעל פניה בולט מגן-דוד, שהובא מקבר דוד בהר ציון כתרומת המדינה
הברון סייע לישובים של העליות הראשונה והשנייה בכך שרכש כחצי מליון דונם נחלה להתיישבות – במחיר עצום של כחצי מליון לירות סטרלין דאז. כ- 30 יישובים קמו בגללו יחד עם מוסדות שונים כגון: הדסה, בת שבע, והאוניברסיטה העברית

בית אהרונסון - ניל"י

בית אהרונסון
בית אהרונסון היה המרכז למחתרת הריגול של קבוצת ניל"י שנשמר ע"י רבקה אהרונסון (האחות הקטנה) שהקימה קרן לשימורו וניהולו, והפך לאתר ההנצחה הראשון בישראל כבר ב-1956
ב- 1998 הוסיפו לבית את מבנה ההדרכה והמידע שמתעדת את השלטון התורכי, בתקופת ההתיישבות הראשונה ואת שואת התורכים נגד הארמנים, שהתורכים מתכחשים לו עד היום
כל חטאם של בני העם הארמני בממלכה העות'מאנית הסתכם בכך שהשתייכו לעדה הנוצרית עתיקה, ושהתגוררו ברובם באזור אסטרטגי סמוך לגבול עם רוסיה. משפרצה מלחמת העולם הראשונה ושתי השכנות , תורכיה ורוסיה, ניצבו משני עברי המתרס, נחרץ גורלם של הארמנים – לשבט.
משניתנה ההוראה "לטפל" באוכלוסיה זו החלו זרועות הביטחון בהגליות המוניות, בהרעבה שיטתית, בהריסה טוטאלית של יישובים, בהתעללות ובמעשי טבח נרחבים. עם תום המבצע
שנערך בסוף 1915, התברר כי מאות אלפים מבני העם הארמני נספו. האוכלוסייה הארמנית בתורכיה פחתה כדי מחצית
שרה אהרונסון, בדרך שובה ארצה מתורכיה, הייתה עדת-ראייה למחזות זוועה
ראיתי עם שלם, חסר אונים, מפרפר בייסורי גסיסה כמעט ללא התנגדות. אלה בני העם הארמני אף שכל חטאם היה היותם נוצרים ולא מוסלמים. ראיתי בדרכי בנסיעותיי ברכבת לארץ, מאות גופות, גברים נשים וטף, מוטלות משני צידי המסילה וכלבים ניזונים מפגריהם... באותם רגעים ידעתי כי אלחם בתורכים ובשלטונם בארץ. חיי אקדיש למלחמה בשלטון האכזר הזה עד שיסתלק מארצנו. כי גורל דומה צפוי לכל המיעוטים הלאומיים באימפריה המנוונת והמושחתת הזו ובתוכם גם אנו היהודים
הטבח המחריד בארמנים נתפרש כאות אזהרה למייסדי ניל"י וחבריהם

ניל"י
וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לא יְשַׁקֵּר וְלא יִנָּחֵם כִּי לא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם
(שמואל א' טו:29)

(אהרון אהרנסון (1876–1919
היה ארגונום ומדען, יזם ופוליטיקאי ציוני. ראש מחתרת ניל"י. נולד בבאקו, רומניה, והיה בנם הבכור של אפרים-פישל ומלכה אהרנסון, ממייסדיה של זיכרון יעקב ומראשוני העליה הראשונה. כבר מילדותו התחבר לחקלאות הארץ, ובשנת 1891, בהיותו כבן 15 בלבד, התמנה לעוזר-מתמחה בצוות המדריכים החקלאים של פקידות הברון רוטשילד בזכרון יעקב. על בסיס הצטיינותו, נשלח על-ידי הברון רוטשילד ובמימונו ללימודי אגרונומיה בביה"ס הגבוה לחקלאות בגריניון שבצרפת. עם סיום לימודיו בשנת 1896, שימש כמדריך החקלאי הראשון של המושבה מטולה שזה-עתה נוסדה. במהלך השנים הבאות המשיך ועסק בתחומים רבים הקשורים לחקלאות ולפיתוח אגרו-טכני בארץ, פרסם מאמרים על במות מדעיות אירופיות, והיה לאישיות ידועה. ערך מסעות מחקר רבים ברחבי הלבנט (ארץ ישראל, עבר הירדן, סוריה והלבנון - כולם אז חלק מהאימפריה העות'מאנית), במסגרתם גילה בשנת 1906 את 'אם החיטה'. תגלית זו הביאה לאהרון אהרנסון תהילה עולמית, ובין השאר – ב- 1909 הזמנה של משרד החקלאות של ארה"ב לביקורים ארוכים באמריקה. אחת מתוצאותיהם הבולטים של הקשרים שיצר בארצות הברית עם פעילים ואלי-הון יהודים הייתה הקמתה בשנת 1910 של תחנת הניסיונות החקלאית בעתלית - הראשונה מסוגה במזרח התיכון. בפברואר 1915 מינהו ג'אמל פחה, כמפקח הכללי על המלחמה בארבה. קירבתו לשלטונות התורכיים הביאה את אהרונסון להכרה, שאין למפעל הציוני כל סיכוי במסגרת שלטונה של תורכיה. בצוותא עם אבשלום פיינברג, הקים א אהרונסון את רשת הריגול לשירת בעלות הברית. בעת מלחמת העולם הראשונה הקים וניהל את מחתרת ניל"י, שפעלה לסיום השלטון התורכי-עות'מאני בארץ-ישראל ולכיבושה בידי הבריטים, על-מנת לקדם את הקמת הבית היהודי הלאומי בארץ. (אהרון אהרנסון נודע גם כיהודי הראשון בארץ ישראל, שהיתה ברשותו מכונית פרטית. ב-1912 נהג אהרונסון בפורד מודל טי, שכנראה לא שרדה זמן רב, מאחר שלא נמצא מי שיתחזקה). בתום המלחמה צורף אהרונסון למשא ומתן על חוזי השלום כמומחה לקביעת שטח המנדט הבריטי בארץ-ישראל, תחילה צורף ל'ועד הצירים' שניהל את ענייני היישוב בארץ בתחילת הכיבוש הבריטי, ואחר כך פעל ליד חיים ויצמן במשלחת הציונית ל ועידת השלום בוורסאי שליד פאריס (1919). אז במאי 1919, באחת מטיסותיו בין לונדון לפאריס, נעלם המטוס הצבאי הקטן בו טס, והוא נספה בהיותו כבן 43

(שרה אהרנסון (1890- 9 באוקטובר 1917
מראשי ניל"י, רשת ריגול יהודית שפעלה למען הבריטים וכנגד שליטי הארץ התורכים במלחמת העולם הראשונה. נולדה ומתה בזכרון יעקב. זכתה לכינוי "גיבורת ניל"י". אהרנסון התחתנה עם יהודי אמיד ממוצא בולגרי, עמו חייתה בין יוני 1914 לסוף 1915 באיסטנבול, עד ששבה לביתה בזכרון יעקב כדי להימלט מנישואיה האומללים. במסעה בחזרה לארץ ישראל חזתה במעשי רצח עם שבצעו התורכים נגד הארמנים (שואת הארמנים), והחלה להזדהות עם אויביהם של האימפריה העות'מאנית. היא השתלבה בארגון המחתרת ניל"י, שהוקם על-ידי אחיה אהרון אהרונסון וחברם אבשלום פיינברג כדי לסייע לבריטים לכבוש את ארץ ישראל. שרה אהרנסון ניהלה את פעולותיה של רשת הריגול והעבירה מידע לסוכנים בריטיים מעבר לחוף. לפעמים ערכה מסעות נרחבים בשטחי הממלכה התורכית העותומנית, אספה מידע שימושי לבריטים, והביאה אותם ישירות אליהם במצרים. ב- 1917 יעץ לה אחיה להישאר במצרים, מחוץ להישג ידם של התורכים, אך היא שבה לזכרון יעקב כדי להמשיך בפעילותה. משקרסה הרשת סירבה שרה למלט את נפשה באמצעות הספינה "מאנאגם". לא היא תמלט את נפשה בהשאירה חברים מאחור. אז שבה אל אביה בזכרון יעקב, מתוך ידיעה שתוך זמן קצר תיעצר ותיחקר ב"שיטות" שהיו מקובלות אצל התורכים. היא אף ידעה שייתכן מאד כי תוצא להורג. חרף כל אלה הלכה שרה לקראת גורלה בעיניים פקוחות, שלמה עם עצמה ועם מעשיה. תקוותה היתה שמאסרה "ימשוך אליה את כל האש", ובכך תוכל להציל את חבריה מגורל דומה. באותו סתיו נתפסה על ידי שרותי המודיעין התורכים ועונתה במשך שלושה או ארבעה ימים בביתה. לבסוף, לאחר שנידונה לתלייה בדמשק ביקשה להתקלח ולהחליף בגדים בביתה. שם, עם אקדח שהסתירה בסליק, ירתה אהרנסון בעצמה כדי להימנע מעינוים נוספים ובכדי לא לתת לתורכים לשלוט במותה, אך היא לא מתה מייד. התורכים שמעו את הירייה ותפסו אותה. בבית כלא ניסו לרפא אותה ואהרנסון ביקשה מהרופא שטיפל בה, הלל יפה, שיזרז את מותה. לאחר 3 ימים מתה. שרה אהרנסון הונצחה בבית בו גרה והתאבדה, בזכרון יעקב, שם ישנו מוזיאון המספר את תולדותיה ותולדות ניל"י
הצוואה של שרה
"...אנחנו במצב רע מאוד, אני עוד יותר מכולם, כי כל האשמה מוטלת עלי. אני קיבלתי מכות רצח ואסרוני בחבלים. זכור אתה לספר את כל צרותינו לאלה שיבואו אחרינו. אני לא מאמינה שנחיה עוד, אחרי שמסרו והגידו בוודאי את כל האמת... תספר להם את עינויינו ומסור להם ששרה ביקשה שמכל טיפת דם שלה יינקמו כיאות. הן נקמה ביהודינו, ובפרט בממשלה שאנו גרים. לא לרחם, כמו שלא ריחמו עלינו. האמן לי שאין לי כבר כח לסבול וטוב היה לי יותר להמית את עצמי... אני אסתדר שיהיה לי איזה נשק קטן או סם. אני לא רוצה שהם יעלעלו בגופי. צרותי עוד יותר גדולות מפני שאני רואה את אבי סובל חינם... כגיבורים הומתנו ולא הודינו. מסור לועד הזכרוני, שבבוא יום פקודה ייפקדו... אנחנו עמלנו, הכנו דרך טובה ואושר עבור העם..."

אבשלום פיינברג
נולד ב-1889 בגדרה לזוג הביל"ויים (בֵּית יַעֲקב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְהוָה [ישעיהו ב:5]) פאני (בלקינד) וישראל פיינברג. כשהיה כבן שנתיים עקרה משפחתו ליפו, בעקבות סכסוך של אבי המשפחה עם ערבים שישבו בסביבות גדרה. אבשלום הצעיר התחנך בידי סבו, מאיר בלקינד, שהיה שומר מצוות וחובב תנ"ך מובהק, ולאחר מכן נשלח על ידי אביו ל"כֻּתאב", מקום לימוד לילדים מוסלמים, מקביל ל"חדר", שם למד ערבית וקוראן. לאחר סיום לימודיו שם, המשיך פיינברג ללמוד בבית הספר של חברת כל ישראל חברים ביפו
בימים ההם פעל אביו, ישראל פיינברג, לרכישת אדמות חדרה, עיבודן וייבוש ביצותיהן. במשך כמה שנים חי בחדרה בשעה שמשפחתו התגוררה ביפו, ולבסוף, ב-1898, עברה המשפחה כולה לחדרה. שנתיים לאחר מכן, חזרה משפחת פיינברג ליפו ולאחר מכן לירושלים
בגיל שתיים עשרה ייסד אבשלום, ביחד עם נערים נוספים, אגודה בשם "נושאי דגל ציון", שמטרתה הייתה "ארץ ישראל חופשית". כשהיה בגיל ארבע עשרה וחצי, הוחלט לשלוח את אבשלום לפריז, הן מפני שעדיין לא היה בארץ ישראל בית ספר תיכון ראוי, והן מפני מחלתו: בקיץ 1904 יצא אבשלום לסיבוב במושבות בארץ ישראל, להספיד ולקונן על מותו של בנימין זאב הרצל. כתוצאה מכך, התקרר וחלה, והעריכו כי שהייה באירופה תסייע לבריאותו
שנתיים למד פיינברג בפריז, בתיכון של "כל ישראל חברים". בצרפת ספג אבשלום את רוח תרבותה, ואף התידד עם אנשי רוח צרפתים, ובמיוחד עם ז'ק מאריטן, הפילוסוף הקתולי, ושארל פגי המשורר
לאחר ששב לארץ ישראל, ירד פיינברג למצרים, ושם עבד כפקיד. השעמום מהשהייה במצרים, ונרוולגיה שתקפה אותו, גרמו לו לנסוע לשווייץ. בשווייץ חי עד 1909, ואז נסע שנית לפריז, שם ניסה להתקבל ללימודים במדרשה הלאומית לחקלאות, אך נכשל. הוא שב לארץ, וביחד עם הוריו חוזר לגור בחדרה. בשנת 1910 הוקמה בעתלית התחנה לנסיונות חקלאיים על ידי אהרן אהרנסון, ופיינברג החל לעבוד בה, כעוזרו. בין אהרנסון לפיינברג, הצעיר ממנו בשלוש עשרה שנים, נרקמו יחסי ידידות קרובים מאוד. גם עם משפחתו של אהרנסון קשר אבשלום קשרי ידידות קרובים: הוא התחבר עם אלכסנדר אהרנסון, התידד
עם שרה אהרנסון והתארס, בהמשך, עם רבקה אהרנסון ( שכתב עבורה את השיר הנודע: "אלף נשיקות לך אהובתי").
בשנת 1913, נוסדה אגודת הגדעונים בידי אלכסנדר אהרנסון, היה פיינברג החבר היחיד בה שלא היה מבני זכרון יעקב
פיינברג, כיהודי בעל רגשות לאומיים עזים, חש שנאה חריפה כלפי האימפריה העות'מאנית, הרקובה לדעתו, ששלטה בארץ ישראל בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. עוד ב-1909 כתב לדודו, מנדל חנקין, בעקבות הפיכת התורכים הצעירים
"...בתורכיה לא נגולה עכשיו מהפכה המביאה בכנפיה חירות וצדק לעמים. זאת היא מהפכה שמחוללת אומה שליטה, אומה תורכית, אשר תמחץ עמים אחרים. הן מעצמך אתה מבין שהמהפכה איננה סימפאטית לי, שהתורכים מגעילים אותי, וזה בלבד שפלשתינה היא בידיהם דומני שהוא סיבה מספקת לכך. אני רוצה בעם תורכי חלש, אפסי, מצורע כאשר היה עד כה... אנו היהודים איננו יכולים עוד אלא לעבוד 'נגד' תורכיה, ויהיו האמצעים אשר יהיו. וכל אלה הסבורים כי יכולים אנו להיתלות בהם ולהתרומם עמם, אינם אלא משלים עצמם
קנאי אנוכי, ואינני בוש על כך. אני מכריז על זאת בקול רם. כדי להשיג את מטרתנו מוכן הייתי, אילו ניתן בידי, לשלח בהם, בתורכים, מלחמות שתים או שלוש וכל מגפה ופגע-רע, ולהעלות אותם באש כמי שמדליק נר

שנאתו לתורכים, ומחשבתו כי על יהודי היישוב היהודי בארץ ישראל לפעול למען סילוק העות'מאנים אך הלכה וגברה עם הזמן, ובייחוד לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ופרשת חדרה
באוקטובר 1914 יצאו מספר צעירים בני חדרה, וביניהם פיינברג, לטיול לילי על חוף הים. הם השתמשו בפנסים כדי להאיר את דרכם, אך בעיני כמה בדואים שצפו בהם, נדמו כמאותתים לאוניות בריטיות. הבדואים הלשינו לתורכים, ובינואר 1915 נעצרו שלושה-עשר מצעירי חדרה באשמה זו. פיינברג היה בין העצורים. הוא הובל לירושלים לחקירה, כשהוא חולה בקדחת וממלמל באוזני חבריו על סיוע שיכולים היהודים להגיש לבריטים. לבסוף שוחררו העצורים, אך רוחו של אבשלום לא נרגעה
ההתעמרות העות'מאנית ביישוב היהודי גרמה לרוחו להמשיך ולסעור. בדו"ח ששלח באוקטובר אותה שנה להנרייטה סולד, כתב על עריצותם של הקצינים העות'מאנים
...מחמת צרות אלו שבכל יום נעשו חיינו איומים, קשים־מנשוא"
במחצית הראשונה של 1915 החליטו אבשלום פיינברג, אהרן ואלכסנדר אהרנסון, כי עליהם לנקוט צעדים מעשיים כדי להביא לסיום השלטון העות'מאני בארץ ישראל, על ידי עזרה פעילה לבריטים. בתחילה, הציע פיינברג לעורר מרד צבאי של היישוב בסיוע הבריטים. מתרחיש כזה דווקא חששו מפקדי הצבא התורכי מאוד, ואחמד ג'מאל פחה כתב על כך בספרו: "אילו השיגו האנגלים והצרפתים עזרה מבני המקום והורידו שתי חטיבות בנקודה כלשהי בחוף הסורי (ביירות או חיפה, למשל), היינו נמצאים במצב נואש לגמרי". ברם, הצעה זו של פיינברג נדחתה על ידי אהרון אהרנסון, מחשש לתוצאות המרות של כישלונה. במקום זאת הוחלט להקים ארגון שיספק מודיעין צבאי לבריטים, מתוך הנחה שלכך הם נזקקו
לאחר שנשלח אלכסנדר אהרנסון למצרים וסולק ממנה, הוחלט לשלוח לשם את פיינברג, בתקווה שהוא יצליח ליצור קשר עם הבריטים. ב-30 באוגוסט 1915 יצא באוניית הפליטים "דה מוינס", עם תעודות שזייף בחיפזון, והגיע למצרים כמה ימים אחר כך. הוא הצליח ליצור קשר עם קצין המודיעין הבריטי לנרד וולי, וזה הסכים לרעיון הקמת רשת הריגול. פיינברג תודרך בשיטות איתות וקידוד המידע, וכן נתבקש להביא פרטים מסוימים אודות הצבא התורכי ואודות שני טייסים בריטיים שמטוסם התרסק בנגב. באלכסנדריה כתב פיינברג להנרייטה סאלד, האחראית על תחנת הניסיונות בעתלית, דו"ח ארוך על פעילות התחנה, שעסק גם במצב היהודים בארץ
כשחזר לארץ ב-8 באוגוסט, החל בשיטוטים שנועדו להשיג מידע, וחיבר דו"ח ובו פירט את מצב הצבא העות'מאני במקומות שונים ברחבי הארץ, מצב הדרכים ושמועות ששמע. דו"ח זה הכיל מידע מודיעיני מדויק למדי, שבדיעבד התברר, כי היה חסר לבריטים באותה עת. פיינברג ציפה לאונייה הבריטית שהוסכם כי תבוא לארץ בראשית דצמבר. אוניה זו הגיעה, אך האיתותים אליה לא צלחו משום מה. אבשלום החליט, לאחר כמה ימים, לצאת מצרימה בדרך היבשה. כך כתב ב-6 בדצמבר 1915 בדו"ח שנועד לוולי
אדוני הלייטננט,כבר החלטתי. אני יוצא בדרך המדבר, כדי לנסות להגיע אליך למרות הכל... אתה עצמך עלול אולי לחשוב כי טעית בי... שהצעיר העברי הראשון מארץ ישראל אשר... בשירותכם, היה נוכל ובוגד
פיינברג יצא דרומה, ונתפס בשטח ההפקר שבין הכוחות העות'מאניים לבין אלו הבריטיים. בטרם תלכד הצליח להשמיד רשימות בעלות אופי צבאי שנשא, ולקרוע מעליו את דרגות הקצונה התורכיות שנשא שלא כדין. הוא נעצר והושם בכלא בבאר שבע. בחקירתו טען, שהיה שם כדי לחקור את תנועת הארבה. הוא קיבל גיבוי מאהרן אהרנסון, שהיה ממונה מטעם השלטונות למלחמה בארבה (אך התפטר לפני-כן), ובסופו של דבר החקירה נסתיימה בלא כלום, ופיינברג שוחרר מכלאו בלא כלום
בהמשך, יצא אבשלום צפונה, בניסיון לחצות את הגבול באופן חוקי למדינה ניטרלית ומשם להגיע למצרים, אך נתקל בקשיים ולבסוף שב לארץ
שנת 1916 עברה כולה בניסיונות לייצר קשר יציב עם הכוחות הבריטיים שישבו במצרים. גם בראשית ינואר 1917 נראה היה לאבשלום שאין קשר כזה. מאהרן אהרנסון, שיצא עוד קודם לכן לאנגליה, לא נשמעו ידיעות
(אף שכבר הגיע למצרים בדצמבר 1916)
ופיינברג, שניהל בהיעדרו את תחנת הניסיונות, סבר שיש צורך דחוף להגיע למצרים. הוא יצא, בדרך לחצי האי סיני, יחד עם יוסף לישנסקי, כשהם מחופשים לבדואים. בלילה שבין ה-19 ל-20 בינואר תעו בדרכם, והסתובבו במעגלים. ככל הנראה, פגשו בדואי אשר דרש מהם להתלוות עמו אל האוהל שלו (ולמעשה, להסגיר את עצמם לתורכים). לישנסקי הכה אותו ואיים עליו באקדחו. הצעיר הבדואי, יונס אלבחבח, הלך אל האוהל ודיווח על פיינברג ולישנסקי. שני ז'נדראמים תורכיים וכשלושים בדואים יצאו ללכוד את פיינברג ולישנסקי. בהתקלות נפצעו לישנסקי ופיינברג. לישנסקי נמלט, ופיינברג, שנפצע בירכו ולא יכול היה לנוע, ירה בז'נדראם התורכי בתגובה לדרישה לזרוק את נשקו. בעקבות זאת, נורה בראשו ונהרג. מן התמרים שנשא עמו צמח, מאוחר יותר, עץ דקל שעל פיו נתגלה מקום קברו
לאחר שנעלם אבשלום פיינברג בחולות המדבר באזור רפיח, נעשו ניסיונות לא מעטים לחפש את גופתו. הניסיונות הראשונים נעשו בתקופה הסמוכה להירצחו של פיינברג, הן על ידי הבריטים והן על ידי אנשי ניל"י. בראשית שנות השלושים מצא המהנדס בנימין רן את מקום הקבר, אך זיהויו (הנכון) נדחה. רק לאחר מלחמת ששת הימים, משתפס צה"ל את השטח שבו נרצח פיינברג, פוענחה התעלומה באופן סופי על ידי שלמה בן אלקנה, והשלד שנמצא ב- "קבר-אל-יהוד" תחת עץ התומר, על ידו זוהה כְּזה של אבשלום פיינברג, והועבר בטקס צבאי להר הרצל. מציאת השלד והעברתו גרמו לטיהור שמו של יוסף לישנסקי מן ההאשמות ברצח אבשלום, כמו גם עוררו דיון ציבורי בישראל באשר למעשיה של רשת הריגול ניל"י כולה. בעקבות זאת הועברו, בסופו של דבר, עצמותיהם של אנשי ניל"י נוספים להר הרצל בטקסים ממלכתיים ואנשי ניל"י זכו להנצחה רשמית של מדינת ישראל

הסיסמה : ניל"י
אל אבשלום פיינברג ואהרון אהרונסון מקימי רשת הריגול, חברו צעירים מהמושבות זכרון-יעקב, חדרה וראשון לציון, כמה מפועלי תחמת הנסיונות בעתלית וכמה ידידים קרובים של השניים
תחילה לא נשא ארגונם שם. במסמכי המודיעים הצבאי הבריטי הוא כונה : "ארגון איי" לימים כאשר נוצר צורך בסיסמה שתקל על ההזדהות בין החברים שהמתינו על החוף, לבין הספינה "מאנאגם", הציע החבר ליובה שניאורסון את הקוד ניל"י, ראשי תיבות למילים: נֵצַח יִשְׂרָאֵל לא יְשַׁקֵּר
(שמואל א' טו:29)
בתחילת 1915 פשטו נחילי ארבה עצומים בכל חלקי הארץ והחלו לחסל במהירות את כל הצומח. אהרון אהרונסון, שהוצג בפני ג'מאל פחה, מצביא ומושל צבאי של סוריה וא"י, כאגרונום ואיש מדע, מונה על ידו על ניהול המלחמה בארבה. ג'מאל פחה העניק לאהרונסון היתר לשוטט ברחבי הארץ, להסתייע בשלטונות המקומיים, ולמנות עוזרים
אהרונסון מינה את ידידו אבשלום פיינברג לעוזרו הראשי. השניים שרקמו כבר אז את התכנית להקים רשת ריגול שתסייע לבעלות-הברית, אויבותיה של תורכיה, החלו באיסוף מודיעין ב"חסות" המלחמה בארבה
סייעו לבריטים בכיבוש הארץ מידי התורכים ע"י איסוף חומר מודיעיני מגוון וחיוני-
עזרו לבני היישוב היהודי בארץ, שסבלו במהלך המלחמה מחרפת רעב ומחלות-
פרסמו בעולם את המתרחש בארץ תחת עול עריצותו של השלטון העות'מאני-
להגשים חלום: הקמת מדינה יהודית בא"י החופשית-
יוני 1915: אלכסנדר ורבקה אהרונסון הגיעו למצרים בניסיון ליצור קשר עם המודיעין הבריטי. הניסיון נכשל
אוגוסט 1915: אבשלום פיינברג הצליח להגיע למצרים וליצור קשרים ראשונים עם המודיעין הצבאי. תחנת הניסיונות בעתלית נקבעה למרכז הריגול בארץ
דצמבר 1915: אבשלום פיינברג מנסה לחדש את הקשר עם הבריטים. הוא יוצא ברגל למצרים אך נתפס בסיני ונכלא בכלא באר שבע. אהרון אהרונסון מצליח להשיג את שחרורו
יוני 1916: אהרון אהרונסון מגיע בדרכי עקלתון למצרים ומצליח לרקום קשרי עבודה קבועים עם המודיעין הצבאי, אולם הקשר עם מרכז הרשת בעתלית לא נוצר
ינואר 1917: אבשלום פיינברג ויוסף לישינסקי מנסים לחצות את קווי החזית בסיני, על מנת להפגש עם אהרונסון במצרים. השניים נתקלים במארב של חבורות בדווים, פיינברג נהרג. לישינסקי ניצל והצליח להגיע לפורט-סעיד בעזרת חיילים אוסטרלים
פברואר 1917: אהרונסון ולישינסקי הגיעו לעתלית על סיפון ה"מאנאגם" שנקבעה כספינת הקשר, לישינסקי ירד לחוף. הקשר עם עתלית הוקם. ה"מאנאגם" שימשה ספינת טיולים קטנה ולניל"י הייתה ערוץ הקשר היחיד בין תחנת הניסיונות בעתלית למפקדה הבריטית בפורט סעיד שבמצרים. ה"מאנאגם" (המנחם בפי אנשי ניל"י), הורידה אל החוף מאנשי הרשת ושבה ואספה אותם עם חומר מודיעיני. באמצעותה קוים הקשר בין הישוב בארץ לבין העולם והתפוצות. הספינה הקטנה התקשתה לקיים קשר סדיר, עובדה שפגעה בעבודת הביון ובמוראל החברים, שהיו ממתינים בחוף לילות על לילות לספינה שבוששה לבוא
ספטמבר 1917: יונת הדואר שנשלחה בתחילת החודש מתחנת הניסיונות בעתלית ליעד בפורט סעיד ועל רגלה פתק מוצפן נחתה, לרוע המזל, בשובך היונים שבחצר הקאימקאם (מושל האיזור) בקיסריה. מטבעות זהב אנגליות ששנת הטבעתן 1915, ושלא יכלו להיות בנמצא אלא אם כן הוחדרו ארצה בעיצומה של המלחמה נתגלו בידי קצין מודיעין גרמני בשוק רמלה. מתחקיר קצר העלה כי שרה אהרונסון ויוסף לישינסקי הם ששילמו במטבעות אלו כשערכו קניות בשוק. תפיסת נעמן בלקינד איש ניל"י בסביבות רוחמה בנגב, כאשר נתגלה באוכף סוסו חומר מודיעיני שהתכוון להעביר למטה המודיעין הבריטי במצרים. התורכים הצליחו לדובב אותו בתחבולות עורמה ולהשלים בכך את המידע על פעילותה ומיקומה של רשת הריגול כמו גם שמות האנשים שעמדו בראשה. אי הקפדה מספקת על כללי הזהירות והחשאיות היו בעוכריה של ניל"י. אף שהשלטונות חשדו זה זמן מה בקיומה של רשת ריגול, צירופים של מספר אירועים החיש את לכידתה וקריסתה של ניל"י. עם חשיפת הרשת החל גל של מעצר חשודים, מלווה חקירות ועינויים פיזיים קשים וזאת במקביל לגל של רדיפות שעבר על ישובים רבים בארץ

יוסף לישינסקי ונעמן בלקינד
יוסף לישינסקי נלכד ב- 20 באוקטובר 1917. לאחר שנמלט מזכרון יעקב עבר יוסף מסע תלאות ונדודים כשהוא פצוע, מדרום לבנון ועד ואדי רובין בדרום, שם נתפס ע"י בדווים
נעמן בלקינד: ב- 17 בספטמבר 1917 הגיע שליח לזכרון יעקב ובפיו הידיעה על לכידתו של נעמן בלקינד. הוא נתפש על ידי בדווים ברוחמה והוסגר לשלטונות התורכים בבאר שבע
בלקינד ולישינסקי הועברו לדמשק, לכלא חאן אל – באשה הנודע לשימצה. השניים נחקרו בנפרד ולא מצאו טעם להכחיש את פעילותם ברשת הריגול. בית הדין דן אותם למוות בתלייה.
ב- 15 בדצמבר 1917, במוצאי שבת, אור ליום ראשון, הובלו השניים לכיכר המרכזית בדמשק, שם הוקמו מבעוד יום עמודי התלייה. גזר הדין בוצע בפומבי לאחר תפילת וידוי שערך עמם ה"חכם" הרב נתנאל הכהן תארב

באוקטובר 1917:הבריטים ואומותת הברית כובשים את באר שבע
לאחר שני הכישלונות בכיבוש עזה הודח המפקד הראשי הגנרל מאראי, ובמקומו מונה הגנרל אלנבי. ממסמכי המודיעין הצבאי הבריטי אנו לומדים, שאהרון אהרונסון, שהכיר היטב את הדרכים, הנתיבים ומקורות המים בחזית באר שבע, סייע רבות לקבלת ההחלטה לפרוץ לעבר באר שבע. מתקפת הצבא הבריטי הצליחה והחישה את ניצחונן של בעלות הברית בחזית המזרחית.

נחל המערות \ אדם הקדמון



נחל מערות \ מערות אדם הקדמון


אתר המערות שייך לזרוע הממשלתית של רשות הטבע והגנים. המערות מהווים מוקד ארכיאולוגי בעל חשיבות בין לאומית להתפתחותו של האדם שאירעו בו שני מהפיכות. הראשונה שימוש באש והשנייה המהפכה החקלאית. העוצמה של האתר היא בכך שהיא נפרשת על שטח כה מצומצם בעוד היא משתרעת על עידני זמן עצומים. במקום נתגלו ממצאים ארכיאולוגים, בוטנים, וגיאולוגים יחד עם זרעים וחומרים שרופים שלא נכלו ומציירים תמונת מצב של החיים שהתנהלו במערות. המערות נוצרו בתוך גלעין שונית ועדות לכך היא שבמערה מאובנים רבים של הרודיסט – קונכייה שצורתה דומה לשופר\חטיף אפרופו שמעיד כי בתקופה מסוימת המערות היו מכוסות מים, בתחתית הים. בחזית השונית, ממערב לגלעין השונית, ים הטטיס (היום ים התיכון) היה עמוק ויצר סלעי קירטון, בעוד שבעורף השונית, ממזרח בים הרדוד של ימת הלשון, הלגונה שכיסתה בעבר את רוב ארץ ישראל, נוצר סלעי דולומיט
את המערה גילו האנגלים שחצבו סלעים לבניית שובר גלים בנמל חיפה, ונתקלו בממצאים שגרמו להם להזעיק מומחה לאתר. דורוט'י גרוד ארכיאולוגית שמגיע לאתר חופרת ומגיעה לממצא משמעותי, שרידי אישה, ברובד שבין שכבות
B ו- C
שהוא עומק רדוד יחסית
מערת ההתנור\תבון נקרא כך מאחר ובתקרתו ארובה. במערה שכבות סלע, וממצעים עתיקים ביותר מחוץ לאפריקה (וגרוזיה): ממיליון ל- 10,000 שנה לפני זמנינו, ומתעד אוכלוסיות שונות
הממצאים העיקרים הם אבני צור קשות. אבני יד אלו מסותתים, ומדויקים. מטיב הסיתות ניתן לשבץ את האבן על סרגל ציר הזמן
:במשך תקופה ארוכה שכנו במערה בני אדם משלוש תרבויות שונות
האשלית, המע'ארית (אשלו – יברודית) והמוסטרית. תרבויות אלה מוגדרות על בסיס כלי אבן אופייניים המבטאים את השינויים הטכנולוגים שחלו במרוצת הזמן
Homo Erectus
האחד הזקוף (ניאנדרטל). מאחר וידיו התפנו היה ניתן לפעול – ולדבר
התפתחות האדם נדדה מאפריקה דרך ישראל לאירופה ואסיה, ונדדה חזרה מאירופה לאפריקה גם כן דרך א"י בשלב מתקדם של
Homo Sapiens
(האחד החושב (האדם החושב
C = -60-45,000
D = -200,000
תק' מוסטרית: אבני יד שחוברו
E = -250,000
פלולית עליון תיכון
F = ↕ שלית עליונה
G = -600,000 תייקית (ללא אבני יד
ב- 30,000- הניאנדרטלים מאירופה כובשים את התבל. זהו האתר היחיד שניתן לראות כי האניאנדרטלים וההומוספיאנס חיו יחד (כיום הניאנדרטלים נכחדו
D ו- E בין שכבות
נמצאו הומוספיאנס
D ו-C בין שכבות
נמצאו ניאנדרטלים
C ובשכבה
נמצאו שוב הומוספיאנס
מערת הגמל נקראת כך עקב צורת התקרה שלה שבצורת דבשת הגמל. אנשי המערות כאן היו אוספים, לוקטים וצדים את האוכל שלהם. בתקופת חייהם עברו את מהפך האש שיצרו ע"י שפשוף עצים יחד
מערת הנחל, הכילה מעיין, ובה ניתן לראות באופן ברור את הרודיסטים על מחשוף השונית. בשלב זה האדם עובר מהפך נוסף, של חקלאות, שבו הוא מבייט צמחים וחיות למאכל. מחוץ למערה ניתן להבחין בגומחות וקברים, שמעידים על התפתחות נוספת שהתחוללה שם
במערת התנור האדם עבר את מהפך ההזדקפות, במערת הגמל את מהפכת האש, ובמערת הנחל חקלאות

בית חנניה

בית חנניה
קיסריה עירו של הורדוס, ומאוחר יותר עיר רומית דרשה צורך למי שתיה. את המים העבירו מהמעיינות בדרום הכרמל על ידי אמות מים מפוארות. עין צברים עין עמיקם עינות אביאל ועינות שומי הזינו את האמה. לאורך האמה קרקוב שהוא מין סף\אדן\מפתן אשר מקשט את האמה
ויטרוביוס מתאר את אמות המים. ראשית הייתה רק האמה הדרומית. מאחר ובנו את האמה באזור הביצות האמה החלה לשקוע. ניתן לראות תחת אחת הקשתות עמוד תמך. אך מאחר וכל הקונסטרוקציה שקעה יחד הוסיפו מדרגה ליצור מפלס גבוה יותר. הרומאים שדרשו יותר מים בנו לצד האמה אמה נוספת שבה פיתחו צינורות חרס. הצינורות אפשרו להרים מים (ביצירת וואקום
(לאמה הראשונה אין תעריך! האמה השנייה מתוארכת לקיסר אדריאנוס במאה ה-2 לספירה (130 בתקופת מרד בר כוכבא
LEGXFR
. בצד האמה בולט טבולה אנזטה = טבלת מאזניים בעלת כתובת. לצידה בליטה עגולה עם כתובת זהה ומקושטת בעוף מעליה, שהיה ככל הנראה נשר האימפריה, ומתחתיה אישה בעלת כנפיים – היא אלת הניצחון ניקאה (Nike). בשלב מסוים הבינו כי את הביצההיו חייבים לעקוף, וכך עשו

Saturday, January 27, 2007

מכתש רמון

מכתש רמון

שמו של מכתש רמון מגיע מוואדי רומן. העיר מצפה רמון נוסדה בפסגת העמודים (ראש אבו סרביד), שהחל את דרכו כמחנה של צריפים של כורים שמנה תחילה כ-80 איש וגדל ל-600. היום העיר מתבססת על תיירות ; 130,000 תיירים בשנה מבקרים באתר, מטיולי ג'יפים ועד לסיבות וחניות טרנסנדנטיות. כביש 40, שיורד לתוך המכתש דרומה הוא "דרך המלך" שנסלל בידי חיל ההנדסה (לא מע"צ), בשני שלבים בין. הראשון עד צומת ציחור שנסלל בין 1953-1956, וההמשך בין 1956-1958, שהתחבר עם כביש 90, דרך שיטים, בקעת קטורה, מעלה גרופית ללוטן
ניקוז המכתש העיקרי הוא בנחל רמון שמתחיל בדרום מערב ומתנקז בצפון מזרח, דרומית להר ארדון שבצורת טרפז ועצום בגודלו של 2 ק"מ, שנותן למכתש את צורת הלב. ההר במקור היה בקע בין שני הרים ועקב תופעות המכתשים שנוצרו הפך להר בין שני עמקים. סכ"ה גובה המכתש הוא 300מ' אך הצוקים והמדרונות כ-2 ק"מ עד הקרקעית
ה- _ = 300 מ'. /_ = 2 ק"מ. השוני בגבהים והניקוזים יוצרים שני אקלימים בין המכתש החם והפסגות סביב הקרירות, שלעיתים אף מושלגים. המכתש יוצר רצפה לוהטת בעלת אופי אקלימי סהר ערבי (מדבר קשוח), בעוד הפסגות מתאפיינות באקלים טורו איראני ערבתי. למכתש 4 נחלי ניקוז, עם 4 פתחי ניקוז, תופעה ייחודית למכתש רמון
נחל רמון
נחל ארדון
- אדום
נחל קמאי
ונחל מעוק

בקעת ארדון
מצפונית להר ארדון בקעת מחמל, מדרום לו בקעת ארדון, שהוא האתר היפה ואטרקטיבי ביותר במכתש. מחוץ למכתש נחל ניקרות, בעל מעוק, שמנקז את רוב מי הניקוז של המכתש. בבקעת ארדון ססגוני מאוד מהצבעים שנוצרים באבני החול מתק' היורה, בניגוד לגבס הלבן מתק' הטריאס, והצורות השונים של סלעים מגמתיים. נחל ארדון מתאפיין בצבע האדום ששולט בו, נחל אפור משמו אפור, ונחל ניקרות לבן
נחל ארדון חוצה את המכתש בחתך
V
בולט ומתחבר כעבור 1 ק"מ למיאנדר של נחל ניקרות, שעובר כולו מחוץ למכתש בעוד הוא אוסף את מימיו מנהרות הניקוז של המכתש. בהמשך הנחל מצד נקרות, ובור נקרות. מזרחית עוד יותר מצודה נבטית קצרה

חאן סהרונים



מצד מחלת = חאן סהרונים, הוא חאן טיפוסי, מבנה מרובע, שבדפנות המבנה מערכת חדרים, שסוגרים על חצר פנימית, ופינת שירות הכולל מטבח. המבנה בחאן שוחזר בכך שהרימו את הקירות (רודולף כהן). ממצאי מטבעות שנמצאו באתר, תארכו את האתר, וחברו אותו לחוליה \ תחנה בדרך הבשמים
מהפסיפס שבמפת מדבא מצוין ששמו של המקום: מחלה, הוא חאן סהרונים או חאן שער המון, מאחר והוא ממקום על הפריצה שבנחל הניקוז. החאן היה תחנת לילה לשיירות הנבטיות שעברו בדרך הבשמים הנבטיתדרך המור והלבונה. אין מידע מי היו הנבטים, ומאיפה באו, רק ידוע שהם הרוויחו לא מעט מסחר הבשמים וצמחי הקטורת שהיו חשובים ברומא לקיום הפולחן הפגאני
וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת
(בראשית לו:3)
אֵלֶּה תּלְדוֹתָם בְּכוֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיוֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם
(דברי הימים א' א:29)
תעודה שנמצאה מעידה כי הנבטים היו עוסקים בסחורות של קטורת הלבונה. הירונימוס הוא הראשון שמזכיר את את הנבטים ואת תעסוקתם. פילניוס הזקן מאלכסנדריה, ודיודרוס שייכים למאה הראשונה לפנה"ס. דיודירוס מסיציליה (שנשלח בידי קרוביו של אלכסנדר מוקדון שמת בסוף המאה ה-4 לפנה"ס = 312) מצטט תעודה שבה מופיע רצון להשתלט על אוצרות הנבטים שאותם הם מביאים מפליקס ערביה, בעיר נבטית, שהיא בעיר הסלעים. בין השאר מציין דיודרוס את התפתחות הנבטים, ואת פטרה בירתם, שבארץ לא נודעת. פטרה היא עיר הסלעים (פטרוס = סלע), העיר הנבטית המרכזית. הנבטים היו נומדים שהתפתחו לאורבנים בבת אחת. פטרה (המטרופוליס) מעיד עד כמה היה לנבטים כסף, עושר, ואף צבא
הנבטים ככל הנראה גידלו גמלים למרות שהמקרא מציין אילים
כָּל צאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר
(ישעיהו ס:7)
את הגמלים (או אילים) שגדלו במספרים עצומים – במאות ואף אלפים, הנידו בלי הרף משטח מרעה אחד לשני, ובתנועה בלטי פוסקת לאתרי מים. מהפרקטיקה ומהנדידות הם הכירו את המדברות על בורים, ברמות של מומחים. במאות 2-3 לפנה"ס הדרישה לצמחי בושם וקטורת עלה. הנבטים היו פונקציונרים במרחב
טום הולנדס רוביקין מתאר את הרומאים כדיקידנטים\נהנתנים, בכך שהיו מוכנים לשלם הון עתק בכדי להגיע לסחורות האקזוטיות, למרות שהיו מפחדים לנוע במדבר, ולא ידעו את המיומנות של דרכי המדבר, מקורות מים, מדרוני מרעה, ומאגרים תת קרקעיים
הבשמים, מור ולבונה, גדלו בדרום חצי האי ערב, הפורה: צנעה, עדן, מוסקט ומוקה, תימן. דרך הבשמים נמשכה מדרום חצי האי ערב דרך ירדן, וחצתה את ישראל לנמל עזה. לאורך הציר הנבטי נמצאו 65 חאנים. מתוך ה-65 בדרך שבמרחק קצוב של כ-35 ק"מ אחד מהשני, 5 נמצאים בארץ ישראל
מואה
קצרה
נקרות
סהרונים
מחמל

את המסע ביצעו עם שיירת של כ-2000 גמלים שנשאו את הבשמים, ונמשך בין 4 חודשים לחצי שנה. בנמל של עזה קנו הסוחרים הרומאים, שפחדו פחד מוות מהמדבר, את סחורת הבושם והפליגו לרומא
עם חלוף הזמן רומא לא אהבה את שהנבטים מרוששים את האימפריה. אוגוסטוס (24 לפנה"ס – 30 לספירה) הבין כי טיב הסחר נוגס בכלכלה של האימפריה. הנבטים, דוברי ארמית, למדו את דרכי החיים, והתרבות הרומית ואף עקב ההון שעשו נשלחו מעטים ללמוד ברומא. משלחת צבאית אימפריאלית יצאה לחקור את הדרך מפטרה לחצי האי ערב, כ-2000-2500 ק"מ. המשלחת נכשלה ולא שרד ממנה אף לא אחד. שבירת השוק וקריסת המונופול הנבטי על דרך הבשמים היוקרתי קרה כאשר הרומאים פתחו את הציר הימי בים האדום, ויצרו ציר מדרום חצי האי ערב לקליסמה שבמצרים, דרך היבשה לאלכסנדריה, ומנמל אלכסנדריה לכל האימפריה השרועה על אגן הים התיכון. שבירתם של הנבטים הקל על הרומאים לספח את נחלתם לאימפריה הרומית

נחל ניקרות

נחל ניקרות בדופן הדרום מזרחי של מצלעות המכתש, מאסף את הנחלים שמנקזים את רוב מכתש רמון שנשפך, בעין יהב, לנחל הערבה. באופן לא ברור, אולי מהעוצמה של כל הנחלים שמתקבצים יחד, יוצר נחל ניקרות מיאנדר חד פעמי מחוץ למכתש. למרות שתופעת המיאנדר היא נפוצה בטבע, אחרי המיאנדר הראשון נוצרים מיאנדרים נוספים. מיאנדר ניקרות הוא ייחודי באופן שבוא הוא ייחודי לנחל. הנחל חוצב בסלעי הגיר הלבנים מתקופת הקנומן.
הסחף וסלעי הבליה יוצרים מכתשות ומיצרים (Potholes) שעם הזמן המחיצות כורסמו ויצרו מעוק מרשים, שכולל מכתשות שנקדחו בדופנו הדרום מזרחי בצורה ברורה. המעוק מבליט את הסלע הגיר הלבן, שנחשף עקב הסחף ששוחקים את חלודה שנוצרת על דפנות המעוק. במעוק מתחוללים שני תופעות מרגע השיטפון וחלפו. ראשית הסחף חושף את תחתית הנחל, והאבנים שוחקים וחופרים בדפנות ורצפת המעוק
Expose
. לאחר שהסחף נחלש הנחל משקיע חצץ שמכסה את ריצפת המעוק
Fill
. בשיטפונות עזים (1965 ו- 1995) נוצר במעוק בריכה עמוקה שמחזיקה מעמד כחודש ימים

מעלה הדקלים \ נחל ארדון

נחל ארדון מתאפיין בצבע האדום שבולט בנחל. למרות צבעו האדום, בצוקים שמלווים את הנחל שלל צבעים ורב גוניות. השכבה העליונה היא דולומיט שנוצרה בקרקעית הים, וקשה יחסית. תחתיה חרסיות מעידים על תקופת ביצות, סלע רך, ומתרכובות כימיות שונות יוצרת צבעים שונים כתוצאה מחמצון. לשכבות סלעי המשקע ניתן להבחין בפריצות אנכיות ואופקיות של סלע קשה, בולט שאינו סלע משקע. הסלעים הללו הם סלעים מגמתיים, שמלחץ תת קרקעי עולים אך לא יוצאים לפני השטח, בעודם כלואים תחת שכבות סלי המשקע הם מתקררים ומתקשים לאבן העמיד שהם. רק לאחר בליה ניתן להבחין בהם! כאשר סלע מגמתי חותך שכבות סלעי משקע באופן אנכי הוא נקרא

Dyke

.כאשר סלעים מגמתיים יוצרים שכבה אופקית בין שכבות סלע אחר הם נקראים

Sill

Wednesday, January 24, 2007

תצפית מעלה החמישה

תצפית קרית ענבים \ מעלה החמישה
המצפה בגובה שלכ- 800 מ' מעל פני הים ובנוף ממערב למזרח רואים
מנזר ארון הברית, אבו גוש, הים התיכון, קריית ענבים, טלזסטון, רמת רזיאל, גבעת יערים, הר הטייסים, בית הבראה, קריית ענבים, עין רפא, צובה, גוש עציון, עין נקובה (בית נקופה), נווה דניאל, חוסן, הר צובה, עמינדב, אורה, הר חרט, בית נקופה, גילה, מעוז ציון, קסטל, הר נוף, מבשרת יירושלים, גבעת שאול, ירושלים. כביש 1 עובר בנחל כיסלון, שמתחבר לנחל נחשון שמתחברים לנחל שורק
כנסיית ארון הברית נבנתה כמנהגו של מקום קדוש לשמור על קדושתו גם בחלוף השנים. על פי המסורת המקראית ועל פי עדויות שונות, נראה כי על גבעה זו שכנה קרית יערים – מקום המשמרת של ארון הברית. בעקבות מסורת זו נבנתה בתקופה הביזאנטית, במאה החמישית, כנסייה המוקדשת לארון הברית. על חורבות הכנסייה הביזאנטית קמה כנסיית "גבירתנו של ארון הברית" ב- 1925, גם היא מוקדשת לארון, וגם לגבירה, אם ישו – המופיעה בפסל שעל ראש הבניין
וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים לֵאמר הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן יְהוָה רְדוּ הַעֲלוּ אתוֹ אֲלֵיכֶם: וַיָּבאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן יְהוָה וַיָּבִאוּ אתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ לִשְׁמר אֶת אֲרוֹן יְהוָה: וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי יְהוָה
(שמואל א' ו:21-ז:2)
וַיּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו. וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה. וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלהִים וְאַחְיוֹ הלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהוָה בְּכל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים. וַיָּבאוּ עַד גּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלהִים וַיּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר
(שמואל ב' ו:1-6)

מעיין עין חמד קרוי

Aqua Bella

, מים יפים, שבו עמד מבצר צלבני, במרחק ממנזר בנות. אגדה מספרת כי האבירים היו נפגשים עם נערות המנזר סביב עין ל'מור אהבה ששינה את שמו לעין לימון, וכך ייסדו את תושבי אבו גוש. את "גוש" יש לבטא כ"רוש", ומקור השם: "רעש", הלילות גביית מיסי העולים לירושלים. המקור השני לעם זה הוא מראשית הממסד הממלוכי שקנו ילדים כעבדים במזרח, ובבא הזמן ילדיהם השתלטו על הכפרים באיזור
מבצר נוסף היה על תל צובה. בית נקופה של ימינו יושבת על צובה העתיקה, מאחר ובית נקופה הקדומה ישבה על מדרון אסטרטגי, שבו הושיבו עולים מיוגוסלביה
מעלה החמישה נקרע על שמם של חמש חברים מגרעין פולין שנהרגו ב- 1938 במאורעות 1936-39
קריית יערים, כוללת את היישוב טלסטון שבעלת גגות רעפים אדומים, ובה בית עלמין שבה אנדרטת זכרון ל"דוד מרכוס" – אמריקאי שנפל במלחמת העצמאות, חטיבת הראל פלמ"ח, אהרון רמז ודני בוקשטיין הטייסים שנפלו ערב עצמאות המדינה ועל שמם הר הטייסים
הקסטל קיים כבר מהתקופה הרומאית, והתחדשה בתקופת הצלבנים, תחת השם

Castelum = Castel.

גבעת הראדר

מצפה הראל פלמ"ח


גבעת הר אדר מתנשאת לגובה של כ- 880 מ' ויש ממנה תצפית על ממחצית ארץ ישראל
במלחמת העולם הראשונה נכבש ההר על ידי יחידה בריטית, בפיקודו של אלנבי. על כיבוד ההר התנהל קרב קשה
במלחמת העולם השנייה הקימו הבריטים על ההר מתקני רדאר לגילוי מטוסי האויב האיטלקי – גרמני

(מכאן שם האתר: גבעת הראדר)
במלחמת העצמאות, ב-23 באפריל 1948, התנהל במקום קרב בין הכוח הבריטי שישב במקום ובין כוח של משוריינים מהפלמ"ח, שהיה בדרכו לחלץ כוח אחר מהקרב בנביא שמואל. החיילים שנפצעו בקרב זה נאספו על ידי הבריטים והועברו לידי הערבים ואלה רצחו אותם.שבועיים לאחר מכן, מסרו הבריטים את המשלט לידי הערבים
ב-23 במאי נכבש המשלט על ידי יחידה של פלמ"ח הראל וכוח של חי"ש ירושלים הושאר במקום כדי להחזיק בו
ב-19 במאי נפל המשלט לידי הלגיון הערבי העבר-ירדני. שתי התקפות של פלמ"ח בניסיון אותו נכשלו
בין השנים 1948-1967 היה ההר בידי הלגיון הערבי. חיילי הלגיון ביצרו אותו כהגנה נגד התקפה ישראלית
במלחמת ששת הימים, נכבש המוצב גבעת הראדר על ידי גדוד שריון חרמ"ש 104 מחטיבת הראל שריון
ב-1986 נוסד במקום היישוב הר אדר שנושא את זכר השם המקורי הראדר. והוקם אנדרטת זיכרון בצורת שני צלחות רדאר הפוכות, שפונות זו לזו, עם עליה כפולה אליהם
ספרים שמספרים על התקופה והקרבות
יצחק רבין – אבדו יותר משליש
יאיר מדווצקי – אחי יענקלה
סיפורו של חייל
אורי בן ארי

עמאוס

עמאוס

בַּיּוֹם הַהוּא הָלְכוּ שְׁנַיִם מֵהֶם אֶל־הַכְּפָר הַנִּקְרָא עַמָּאוּס הַרְחֵק כְּשִׁישִּׁים מַעֲנוֹת צֶמֶד שָׂדֶה*
מִיְרוּשָׁלָיִם׃
וְהֵמָּה נִדְבְּרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ עַל כָּל הַקורות הָאֵלֶּה: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁאֲלוּ וְחָקְרוּ בַּדָּבָר וַיִּגַּשׁ גַּם יֵשׁוּעַ וַיֵּלֶך עִמָּהֶם׃ וְהֵם לא הִכִּירֻהוּ כִּי טַחוּ עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת׃ וַיּאמֶר אֲלֵיהֶם מָה הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם מְדַבְּרִים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ פּה עֲלֵי אורַח וַיַּעַמְדוּ וּפְנֵיהֶם זעֲפִים׃ וְאֶחָד מֵהֶם וּשְׁמוֹ קְלֵיוֹפָס עָנָה וְאָמָר הַאַתָּה הוּא לְבַדְּך אורֵחַ בִּירוּשָׁלַיִם מִבְּלִי דַעַת אֶת הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ בְתוֹכָהּ בַּיָּמִים הָאֵלֶּה׃ וַיּאמֶר אֲלֵיהֶם וּמָה הֵמָּה הַמַּעֲשִׂים וַיּאמְרוּ אֵלָיו עַל אדוֹת יֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי אֲשֶׁר הָיָה נָבִיא גִּבּוֹר חַיִל לִפְנֵי הָאֱהִים וְלִפְנֵי כָל־הָעָם גַּם בְּמַעֲשָׂיו וְגַם בִּדְבָרָיו׃ אֲשֶׁר הִסְגִּירֻהוּ רָאשֵׁי כהֲנֵינוּ וְשָׂרֵינוּ לְמִשְׁפַּט מָוֶת וַיִּצְלְבוּ אתוֹ׃ וַאֲנַחְנוּ חִכִּינוּ כִּי־ זה הוּא אֲשֶׁר יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל וְהַיּוֹם הַזֶּה יוֹם שְׁלִישִׁי הוּא מֵעֵת נַעֲשׂוּ אֵלֶּה׃ וְגַם נָשִׁים מִקִּרְבֵּנוּ הִבְהִילוּ אתָנוּ כִּי הִשְׁכִּימוּ לָבא אֶל הַקֶּבֶר בַּבּקֶר׃ וְלא מַצְאוּ אֶת גְּוִיָּתוֹ וַתָּבאנָה וַתּאמַרְנָה כִּי חָזוּ מַלְאָכִים בַּמַּחֲזֶה אֲשֶׁר אָמְרוּ כִּי הוּא חָי׃ וַאֲנָשִׁים מִשֶּׁלָּנוּ הָלְכוּ אֶל הַקָּבֶר וַיִּמְצְאוּ כֵן כַּאֲשֶׁר הִגִּידוּ הַנָּשִׁים אַך אותוֹ לא רָאוּ
(לוקס כד:13-24)
וַיְהִי בָּאֶחָד בַּשַּׁבָּת בַּבּקֶר אַחֲרֵי תְקוּמָתוֹ וַיֵּרָא אֶל מִרְיָם הַמַּגְּדָּלִית רִאשׁוֹנָה הִיא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מִמֶּנָּה שֶׁבַע רוּחוֹת רָעוֹת׃ וְהִיא הָלְכָה וַתַּגֵּד לְאַנְשֵׁי בְרִיתוֹ אֲשֶׁר הָיוּ עִמּוֹ וְהֵם מִתְאַבְּלִים וּבכִים׃ וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר שָׁמְעוּ כִּי הוּא חָי וְכִי נִרְאָה אֵלֶיהָ לא הֶאֱמִינוּ לָהּ׃ וְאַחֲרֵי־כֵן נִרְאָה בִּדְמוּת אַחֶרֶת אֶל שְׁנַיִם מֵהֶם עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה כַּאֲשֶׁר הָלְכוּ לְדַרְכָּם׃ וַיָּשׁוּבוּ וַיַּגִּידוּ לַאֲחֵרִים וְלא הֶאֱמִינוּ גַּם בְּדִבְרֵיהֶם׃
(מרכוס טז:9-13)

* במקומות אחרים המרחק מירושלים משתנה: 7-12 מילין, 60-160 ריס [שריס = 180 מ'], ואף תיאור מודרני של כ- 12 ק"מ. לכן ניתן למצא את עמאוס במקומות שונים, וברדיוסים שונים סביב ירושלים
סיבוב מוצא
קובייבה ב- 443
כנסיה בנדיקטאנית שבאבו גוש
עין אל וואס במחלף לטרון
עדויות נוספות לאתר ניתן למצא בסיפור יהודה המכבי שנלחם בעמאוס, שהיא עיר הניצחון, ותיעוד לה במפת מדבא שבה ניקו פוליס נמצאת מדרום מערב לקליאופס.

תל גזר

תל גזר

.מבחינה גיאולוגית התל נמצא באזור השפלה, שמאופיין אותו סלעי הקירטון, שנוצרו בתקופת הקלומן
:היווצרות הסלעים בעומקים שונים מתחת לפני המים הכריעו את סוגי הסלע ומאפייניהם
בעומקים, בקור שאין בו בעלי חיים רבים נוצר סלע רך – קירטון
באמצע הים, שפחות קר ועשיר בבעלי חיים נוצר סלע קשה יותר – גיר
.בים הרדוד, בשולי הים ולגונות, שבן חם, ומלא חיים, נוצר סלע קשה – דולומיט ואף מלח
למרות הקושי של הדולומיט בגבהים הוא נבלה מהר ולכן נשאר רק במישורים, מדבר יהודה ודום השומרון. על פני השטח מבצבצים סלעי נרי שהם למעשה סלעי קירטון שהתקשו בשכבות העליונות של הסלע. התפשטות הנחלים בשפלה יוצרים את עמק התלם, ה-כמעט מישור שבעל גבעות ומהווה את הגבול שבין ההר לשפלה, שניתן לראות בשער הגיא. חומר הסחף, וגבעות כורכר תוחמים את הגבול שבין השפלה למישור החוף. הכניסה לתל גזר מגבעה סמוכה שבה הישוב כרמי יוסף
כרמי יוסף נוסד ב- 1983 כמושב חקלאות שיישבו גרעין מראשון, רחובות, ונס ציונה. התחיל את דרכו כישוב מושבי חקלאי, כשאריאל שרון היה מנהל מקרקעי ישראל, שאישר להקים את הישוב על שמו של יוסף ספיר שר הליכוד הלאומי. היישוב מונה כ- 486 משפחות ומשתייך למועצה האזורית גזר

תל גזר משתרע על פני 130 דונם, ובו 26 שכבות יישוב מהתקופה הכלקוליתית ועד לתקופה הרומית הקדומה (3500 לפנה"ס – 100 לספירה). עיקר השרידים הם מהתקופה הכנענית התיכונה והמאוחרת ומהתקופה הישראלית. בתקופות אלה הייתה במקום עיר מרכזית וחשובה ששלטה על צומת הדרכים שבו הדרך העולה לירושלים הסתעפה מדרך הים. מאחר ומישור החוף ביצתי, ומספר נחלים חוצצים אותו (ופונים צפונה) נחלה זו הייתה קשה למעבר. לכן הדרך הנוחה שנוצרה התפתחה לרגלי הגבעות שבשפלה. מצפון עולה 443, דרך קדומה שמתועדת כבר מימי התנ"ך. ממזרח, שער הגיא שעל שלוחותיו ממצאים לאבני מיל שמאמתים דרך רומית. אם כך תל גזר נמצא על פרשת דרכים חשובה מאין כמוה, שמחברת את הדרך הבין לאומים המערבית, בדרכים שונות לציר הדרכים שבגב ההר. נוסף על כך בתל שתי מעיינות: עין ורד ועין תנור.
תל גזר הוא אחד מהאתרים המקראיים החשובים בארץ. נמצאו בו מבנים מרשימים, בהם : חוממות העיר, המגדל האדיר ומקדש המצבות, כולם מהתקופה הכנענית. כמו כן נתגלו "שער שלמה" ולוח גזר (הכתובת הקדומה ביותר שנמצאה) המתוארכים לתקופה הישראלית, שבה גזר הייתה מובלעת בתוך ממלכת דוד, ושנכבשה רק בתקופת שלמה, למרות התיעודים שיהשוע הכה בה
וְיָרַד יָמָּה אֶל גְּבוּל הַיַּפְלֵטִי עַד גְּבוּל בֵּית חוֹרן תַּחְתּוֹן וְעַד גָּזֶר וְהָיוּ תצְאתָיו יָמָּה
(יהושע טז:3)
וְלא הוֹרִישׁוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקֶרֶב אֶפְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי לְמַס עבֵד
(יהושע טז:10)
וְאֶפְרַיִם לא הוֹרִישׁ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ בְּגָזֶר
(שופטים א:29)
וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים מִגֶּבַע עַד בּאֲךָ גָזֶר
(שמואל ב' ה:25)
וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלמה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּיתוֹ וְאֶת הַמִּלּוֹא וְאֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלָם וְאֶת חָצר וְאֶת מְגִדּוֹ וְאֶת גָּזֶר. פַּרְעה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עָלָה וַיִּלְכּד אֶת גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ וְאֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּעִיר הָרָג וַיִּתְּנָהּ שִׁלֻּחִים לְבִתּוֹ אֵשֶׁת שְׁלמה. וַיִּבֶן שְׁלמה אֶת גָּזֶר וְאֶת בֵּית חרן תַּחְתּוֹן.
(מלכים א' ט:15-17)

החפירות
העיר גזר הייתה מוכרת ממקורות רבים אך הראשון שזיהה את מקומה היה שארל קלרמון-גנו
(Charles Clermont-Ganneau)
בשנת 1871. קלרמון־גנו הסתמך על כתבים ערביים מימי הביניים, שתיארו קרב בין שליט מקומי לקבוצת נוודים סמוך ל'תל אל־ג'זר'. במהרה גילה באתר כתובת הקוראת ''תחמ גזרΑΛΚΙΟΥ'', היינו "תחום גזר, של אלקיוס". כתובות מקבילות נמצאו במקומות נוספים סביב לעיר, וכנראה סמלו את גבולות העיר בימי החשמונאים, או את תחום קניינו של אותו 'אלקיוס'.
(בשנים 1902-1909 חפר באתר רוברט מקאליסטר (רא"ס מקאליסטר
(Robert Alexander Stewart Macalister)
ארכיאולוג אירי צעיר ונלהב, שעמד אז בראש הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל
(P.E.F)
ומצא כתובת שאכן תיעדה שתל גזר היא אכן גזר המקראית. מקאליסטר העסיק צוות של כ־200 חופרים, ועבד זמן רב באתר; באופן שיטתי חפר תעלות קויות שרוחבן 12 מטרים, אחת אחר השנייה, והשליך את ממצאיו לתוך התעלה הקודמת. שיטה זו הייתה לא מוצלחת במיוחד, ועקב הזריזות שבעבודתו שייך ממצאים רבים לשכבות ותקופות לא נכונות. יתר על כן, נבצר ממנו לחקור את האקרופוליס של העיר, בגלל מיקומו של בית קברות מוסלמי באתר. על כל פנים, מקאליסטר פרסם את ממצאיו בשנים 1911 - 1912 בסדרה של שלושה ספרים, תחת השם
"The Excavation of Gezer"
, הספרים השאירו בעיות רבות לא פתורות, וחילקו את שכבות העיר לתקופות ה"קדם שמית", ה"שמית הראשונה" עד ל"שמית הרביעית", "התקופה ההלניסטית" ו"התקופה הרומית-ביזנטית"
בשנת 1934 הוסיף אלן ראו
(Alan Rowe)
לחקור את האתר, אף הוא מטעם ה־
P.E.F
, במטרה להשליט סדר בשכבות האתר, כפי שציינן מקאליסטר. האזור שאותו בחר לחקור (המדרון הצפון-מערבי) הוכח כדל בממצאים שנדרשו למחקרו. מאוחר יותר, בשנים 1973-1964, חפרו באתר חברי בית הספר למקרא ולארכיאולוגיה של ההיברו יוניון קולג', בניהולו של רייט
(G.E Wright)
דיור וסיגר. תוכנית המשלחת הייתה לשהות באזור מספר שנים, אולם הם השיגו את מטרתם בבירור כרונולוגיית מערך החומות תוך שבועות ספורים. לאחר מכן, פרופ' דיבר אושש את סברת יגאל ידין (שנתפרסמה לראשונה בשנת 1958) בדבר היות ה"מצודה מכבית" שער מימי שלמה המלך: עניין הכרחי בהוכחת הטיעון התנכ"י בדבר העיר. עם השנים הפך האתר למוקד לחפירות נוספות, האחרונה שבהן היא של אוניברסיטת אנדרוס, אף היא בנושא שער שלמה, ותיקון השערות מקאליסטר

מהפיכות בארכיאולוגיה
מהפכה חקלאית: מנוודים לוקטים וציידים– להתיישבות קבועה
(ביוט של בעלי חיים, וצמחים. (10,000-12,000- = כ-10,000 לפנה"ס
!(מהפכה עירונית: מחקלאות לתכנון התיישבות ערים, רחובות, וחומות (3300 לפנה"ס עד היום
!תל גזר מתעד את שתי המהפכות

(גזר הקדומה (התקופה הפליאוליתית - תקופת הברונזה התיכונה
חפירות מקאליסטר העלו מספר ממצאים המעידים על התיישבות קדומה בשטחים סביב לגזר. ממצאים אלו כוללים גרזנים כנעניים ומיני אבני יד אשליים, אופייניים לתקופת האבן הקדומה - תקופה הפליאוליתית . מאוחר יותר (3,400 לפנה"ס לערך) ניכרת בגזר עצמה הופעת דוגמאות קדרות כנעניים הצבועים במשח פסים. חרסים אלה היו מעשה ידם של בני העם הבלתי־שמי שיישב אז את הגבעה, הטרוֹגולוטיזם
הגנאולוגיה ויחס הקבוצה לעמים אחרים באגן הים התיכון, אינם ברורים, אולם ויליאם אולברייט גרס כי הם חלקו אב קדמון משותף עם בני התרבות הנטוּפית שגרה, אף היא, בכנען. הטרוגולודיתים השתכנו במערות הטבעיות שבתל; מערות אלו שימשו אותם למטרות מגורים, אחסון ומאוחר יותר קבורת המתים. בני שבט זה התקיימו על ציד ובקר. כעבור זמן מה החלו לשרוף את מתיהם, ולפזר את אפרם במערה שכינה מקאליסטר הקרמטוריום(מערה 2 I), להבדיל מאופי ונהלי הקבורה הרגמית שאפיינה בעת ההיא את ארץ ישראל הנגבית. מצב האפר העיד כי השריפה לא הייתה חד־פעמית, ולעיתים נמצאו חלקי רכוש לצד האפר כאשר היה מתקופת עבר
עם חלוף הזמן החלה נדידה שמית לאתר, מתיישבים אלה חדרו למערות והחלו לגור בהן ולשפץ אותן. במערות נמצאו סימני קדרות מפותחים יותר, אבני שחיקה ומיני כלי אבן. ממצאים אלו אפיינו את העונה שבין תום התקופה הכלקוליתית והקמת חומות העיר
סמוך לראשית תקופת הברונזה הקדומה 3 ב', 3000 לפנה"ס לערך, הופיעו עדויות הארכיטקטורה הראשוניות בתחום. התושבים השמיים המשתייכים לאתר התפרשו על מרב התל, ובנו בתי מגורים. הממצאים הארכיאולוגיים מתקופתם דלים באופן מפתיע
.פרט זה מעיד על חשיבותה הפחותה של גזר בימים הללו, בשעה שיתר ערי כנען שגשגו כלכלית והוקפו בחומה
בעונה שבין תקופת הברונזה הקדומה 3 א' לתקופת הברונזה התיכונה 1 השרידים הארכיאולוגיים נעלמו כמעט לגמרי, למעט קבר אחד ומספר מצומצם של כדים. היישוב כנראה ניטש או הותקף ונהרס. אין תמיכה באף אחת מן הסברות, אם כי הופעת כלי בית ירח, אולי מהווה אינדיקציה לסברה האחרונה

תקופת הברונזה התיכונה
צמוד למעבר לתקופת הברונזה התיכונה א', גזר החלה להראות מחדש סימני חיים. החפירות לגבי שכבה זאת העלו מספר רב של תגליות המעידות על יחידות דיור מסוידות ומתוכננות היטב. יתר על כן, נתגלו באתר מתקני איסוף מימי הנגר העילי ומחסני תבואה מהודרים. חרסי התקופה היו חרסים למשפחת ה
Eggshell Ware.
סוף היישוב בתקופה זאת בא עם מסעו הראשון של תחותמס השלישי, פרעה מצרים העתיקה, לסוריה. פרעה תחותמס התפאר ברשומות על כיבוש העיר, ונמצאו שאריות כלי אחסון מלאים שנקברו תחת הריסות, ושכבה עמוקה של לבנים שרופות, בנות תקופתו
וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלמה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּיתוֹ וְאֶת הַמִּלּוֹא וְאֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלָם וְאֶת חָצר וְאֶת מְגִדּוֹ וְאֶת גָּזֶר: פַּרְעה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עָלָה וַיִּלְכּד אֶת גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ וְאֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּעִיר הָרָג וַיִּתְּנָהּ שִׁלֻּחִים לְבִתּוֹ אֵשֶׁת שְׁלמה. וַיִּבֶן שְׁלמה אֶת גָּזֶר וְאֶת בֵּית חרן תַּחְתּוֹן
(מלכים א ט:15-16)

שער מתקופת הברונזה התיכונה. אופיו גס, קירותיו עשויים מלבנים, ויסודותיו אבן. הוא נבנה סביב ל־1650 לפנה"ס, בדומה לשערים כנעניים מקבילים, ומוכיח כי קשתות היו קדומות לרומאים! השער היה גבוה יותר מהמישור החיצוני, ובנוי מלבני בוץ, וחומת אבן, שאותם טייחו יחד בטיח לבן. לשער שלוש אומנות שאוחזים בקמרונות \ בקשתות
בתקופת הברונזה התיכונה 3 ב' - ג', 1700 לפנה"ס לערך, הסתמנה גזר כעיר כנענית חזקה ועשירה, שתרבותה השפיעה על סובביה וכוחה הצבאי אפשר לה כיבושים. תקופה זאת מאופיינת, יותר מכל, בבניין הביצורים הראשוניים של העיר
אורך ביצורים רמים אלו, שזכו לכינוי החומה הפנימית, עמד על כ־1.2 קילומטרים. בחומה שובצו כנראה 25 מגדלים, כאשר המגדל הגדול ביותר בתקופתו (+\- 1800 לפנה"ס) הוצמד לשער הדרומי של העיר
החומה נבנתה במספר שלבים. רוחבה הממוצע עמד על כ־4 מטרים, חומרי הבניין היו אבנים שנחצבו באופן גס. החומה נבנתה מספר מטרים מעל לשכבת הסלע המקורית, כנראה לתוך תעלה שנחפרה בידי הבנאים. בחומה שני שערים חשובים, הדרומי והצפוני
שני השערים שחשף מקאליסטר דומים למדי במבנם הפשוט. הרכבם הוא זה של שני מגדלי אבן מאורכים ומעובים שביניהם רווח. בשער הדרומי, החשוב מבין השניים, ניתן להבחין במעבר מרוצף באבנים, ששקעו לאור המשקל שהופעל עליהם לאורך השנים. המרחק הרב בין המגדלים הביא ללידתה של היפותזה בדבר קיומו של מעין מחסום עץ נייד לצד השער. השער הדרומי נחסם מאוחר יותר, עם בניין החומה החיצונית

הבמה
הבמה הגזרית. האבנים נמצאו הפוכות, וחלקן קבורות, בחפירות מקאליסטר. גובה חלקן עולה על 3 מטרים
מקאליסטר ציין ארבעה אתרים בעלי אופי דתי בעיר העתיקה, החשוב באתרים הוא הבמה. זהו האתר היחיד שניתן לשייך בבירור לתקופת הברונזה התיכונה
החלק המרכזי בחקר הבמה הגזרית נמצא בעשרת הסלעים המסודרים לאורכה. סלעים אלו הפכו נושא למספר היפותזות. בין הסלעים לא היו מרחקים שווים, או גבהים וצורה שווה. אולם רובם חלקו שתי תכונות: האחת, רמת החספוס הנמוכה בצד המערבי של הסלע לעומת הצד המזרחי, והשנייה בחורים שנחצבו לתוך האבן, אולי למטרת נשיאתם
הסלע השביעי מהווה את יוצא הדופן הגדול שבסדרה: להבדיל מיתר הסלעים, לא היה עשוי חומר שמקורו בגזר. ירושלים והריה הוצעו כמקור לסלע. מקאליסטר טען כי האבן הובאה כחלק מניצחון בני גזר על היבוסים. המרחק שנוצר מהאבן השביעית עד לשמינית מרמז על קשר מספר האבן לתכונות המיסטיות של המספר 7. האבנים מוצבים מצפון לדרום בקו ישר
מאחורי הסלעים החמישי והשישי ממוקם מתקן ריבועי, ובו שיקוע ריבועי. הועלו מספר סברות בדבר מהות מתקן זה. אחת הסברות המקובלות לגביו היא היותו מזבח, אם כי שום סימני שריפה לא נתגלו על האבן. נגרס בידי אחרים כי האבן שימשה בסיס לסלע נוסף. מקאליסטר שיער כי הסלע שימש ככרוב לאשרה, כחלק מטקסי הסגידה לה, וגם נמצאו מספר עדויות לקורבנות ילדים בסביבה, שהונחו בקנקנים במנהרות וקברים
הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים
(ישעיהו נז:5)
לבסוף נטען כי שימש המתקן ככלי לניקוי, טרם לקיחת חלק בטקס דתי
אולברייט כינה את הבמה קַפֶּלַת־מתים, והשווה את האבנים למצבות מקדש דגון באוגרית, ושדה האסטלות האשורי. במכלול, סביר להניח כי האבנים שימשו כלא יותר מחומרי בניין לבמה האמיתית, או כאתר טקסי לחידוש וכריתת בריתות בין גזר ותשעת הערים הסובבות אותה
תקופת הברונזה המאוחרת
בעקבות כיבושה האלים בידי תחותמס השלישי, ניטשה גזר כמעט לגמרי עד לתקופת הברונזה המאוחרת 1 ב'. קברים בני אותה התקופה מספרים על קושי החיים בגזר, ועל חוליי הפרקים של יושביה. כחלק מתהליך התאוששות העיר, ובהשפעת המסחר הפורח בימי האימפריה המצרית, החלו מופיעים בעיר מיני כלי חרס וזכוכית מהודרים, תכשיטי שנהב, ארון קבורה מיקני ושאר פריטים מיובאים
עושרה התרבותי של העיר הורגש בעוצמה לקראת המאה ה-14 לפנה"ס, ימי השלטון המצרי על האתר. בחסות המצרים שוקמה העיר לתפארתה המוקדמת והפכה במהרה לאתר מרכזי בארץ ישראל. חפירות בתחום 6 של האתר העידו על תרבות העיר: קירות בתיה עובו, חצרותיה סוידו באיכותיות ותעלות ניקוז הובילו אל הבתים. נחשפו באתר מיני כלי זכוכית וזהב שאופיים המצרי בלתי מעורער
תקופת הברונזה המאוחרת בגזר הקבילה לתקופת אל עמרנה המצרית, ונמצאו מספר התכתבויות בין מלכים גזריים (בעיקר מלכיאל ויפח'י), לשליטיהם המצריים. לדוגמה, מכתב מאמנחוטפ השלישי למלכיאל, מלך גזר
''אל מלכיאל, איש גזר, כה אמר המלך: הנה את הלוח הזה שגרתי אליך לאמר : שלחתי אליך את חניה, שר צבאות המלחמה, על מנת לקחת את הנשים היפות ועמו כל טוב: כסף, זהב, מלבושים, אבן סנדו, כל מיני אבנים יקרות וכסאות מעץ אושי. ועל כל זה כל מיני דברים יקרים בסכום 160 תבן. והן הלא ביחד 40 נשים, 40 שקלי כסף מחיר כל אשה. ונא, שלח נשים יפות מאוד ובהן ורעה לא תמצא למען יאמר לך המלך אדוניך: אלה אל נכון יפות ! ולך ישלח בחיים. ואכן, תדע כי הנה שלום למלך כמו לשמש: לחייליו למרכבותיו לסוסיו שלום רב! והנה, נתן האל אמון את הארץ העליונה, הארץ התחתונה, מוצא השמש ומבוא השמש תחת שתי רגלי המלך
(אנציקלופדיה אריאל, כרך ב', 1292, "גזר")

לפתע, כמאה שנים מאוחר יותר, החל מצב העיר להתדרדר מחדש, בדומה לשאר יישובי כנען בזמן נסיגת תקופת אל-עמרנה. אין סימנים להרס אזורי מקיף כלשהו, אומנם בתי העיר לא היו בשימוש במאה ה־13 לפנה"ס. ממצאים פרטיים לשני בתים מעידים על הרס ומאוחר יותר הופעת קדרות פלשתית. לטענת מרבית החוקרים, גזר חרבה בהתקפה. אולם התקפה זאת לא הייתה פלשתית
יש המייחסים את החורבן לכיבוש זמני של העיר בימי יהושע בן נון, עקב ההתנגשויות בין בני ישראל והגזרתים, כפי שמציין התנ"ך
"אָז עָלָה, הרָם מֶלֶךְ גֶּזֶר, לַעְזר, אֶת-לָכִישׁ; וַיַּכֵּהוּ יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת עַמּוֹ, עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד"
(יהושע י'33 )
אולם פסוק אחר מעיד על נוכחות כנענית בעיר בתקופת השופטים
"וְאֶפְרַיִם לא הוֹרִישׁ, אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר; וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ, בְּגָזֶר"
(שופטים א:29)
ממצא חיוני מחורבות העיר, בעונה ההיא, הייתה חרפושית מלכות פרעה מרנפתח. אחד הממצאים המפורסמים המיוחסים לפרעה היא מצבת ישראל, הקרויה כך על שם אחת השורות בה
''נבוזה כנען בכל רע, לוקחה אשקלון, נלכדה גזר וינועם הייתה כלא הייתה, ישראל הושם, אין לו זרע"
אמינות מסעו הצבאי של מרנפתח לכנען הועלתה בספקות רבים, אך יש שהתייחסו אליה כיותר הגיונית מהתיעוד התנ"כי, הן בפן הארכיאולוגי והן ברמת אמיתות התיעוד
הפרעונים המצריים ניסו לחזק את שליטתם באזור, לאור התערערות השלום היחסי עם פלישת גויי הים (אשר התנ"ך מכנה פלשתים). פרעה רעמסס השלישי עשה חיל בהדיפת הפולשים מכפתור (כריתים) לארץ האם המצרית, אולם לא הצליח למנוע את חדירתם לשטחי כנען
בבוא הפלשתים לגזר מצאוה נטושה, כך מעיד הפער שבין אחרוני החרסים מעת חורבן מרנפתח לסדרת החרסים הפלשתיים הברורים שנמצאו באתר

מפעלי הבנייה
קטע מהחומה החיצונית. ניתן להבחין בשני שלבי בניה, בצד הימני מונחות אבני גזית, בעוד שבצד השני האבנים קטנות וגסות יותר. הצד הימני שייך לימי שלמה והאחר לתקופה עתיקה יותר. ניתן להבין כי החומה עברה שיקומים רבים
נהוג לייחס את בניין החומה החיצונית של גזר לתקופת הברונזה המאוחרת. אורך החומה עמד על 1,100 מטרים, ורוחבה כ־4 מטרים. החומה נבנתה בנקודה נמוכה יותר לאורך המדרון, והוסיפה לעיר לפחות עוד רבע משטחה הקודם. נשתמרו רק שרידים מהחומה שגובהם לא עלה על 4.5 מטרים, ושער העיר כנראה שכן תחת השער מתקופת שלמה.

עובדת היעדר ביצורים מחודשים וחזקים כמו אלו של גזר, בשאר תלי הארץ, מעידה על מעמדה העליון של העיר בתקופה הזאת. בסוף המאה ה־14 לפנה"ס החל להבנות ארמון מצרי באקרופוליס, לארמון היו שתי קומות, הוא היה בנוי אבן וסיד. בניין מעניין נוסף מהתקופה הוא בית מלך גזר
תעלת המים, או מפעל המים, הינו פיר שמגיע למעיין תת-קרקעי ששימש את העיר בעתות מצור. הפיר בנוי משני חללים עיקריים, חלל הכניסה האנכי שאורכו עומד על כ־7 מטרים, וחלל הירידה המדורגת למעיין - מערה משופעת באורך של כ־45 מטרים. מקאליסטר טעה בדרך פעולתו בחקירת התעלה, וניקזה מכל תוכנה. בכך הרס כל אפשרות עתידית של תיארוך מדויק יותר למפעל. בהשוואה לתל חצור ותל מגידו ניתן לתארכו לתקופת הברזל 2, אולם גם החומות בנות התקופה הזאת הופיעו בגזר מוקדם משאר תלי הארץ, ולכן אולי אכן מקום הפיר בתקופת הברונזה המאוחרת

(התקופה הפלשתית (תקופת הברזל המוקדמת
בניין פלשתי מהאקרופוליס. נבנה במאה ה־12 לפנה"ס. מצוי בשטח 6, משכבת התיישבות 12
התקופה הפלשתית הייתה תקופת מעבר קצרה בגזר, שקישרה בין ימי האימפריה המצרית לימי המלוכה הישראלית, וסמלה את בוא תקופת הברזל המוקדמת לאתר. תקופה זאת החלה, כאמור, שנים מספר אחר חורבן העיר בימי מרנפתח. הקביעה הברורה של זמנה הוא דרך חרסיה הדו והחד גווניים ("מונוכרום פלשתי" ו"ביכרום פלשתי"), שהתפשטו עם הפלשתים בא"י של התקופה המדוברת. גזר ישבה על גבולה הצפוני ביותר של הממלכה הפלשתית
ההשפעה הפלשתית ניכרת בשטח 6 (האקרופוליס הגזרתי), שבו נמצאו מספר מבני מגורים נאים ומתוכננים היטב, ואסם שנהרס פעמיים נבנה מחדש, נהרס פעם נוספת, והוסב לבתי מגורים גדולים בעלי חצר. תופעה זאת של הרס משולש אופיינית ליתר הממצאים שנחפרו מימי השלטון הפלשתי בעיר
עם הזמן החלו הן טיב הבנייה והן טיב החרסים לרדת. סוף האתר בעת ההיא היה, לפחות לטענת ספר התנ"ך, כיבוש בידי פרעה מצרים, שמאוחר יותר מסר את העיר למלך שלמה, כנדוניית ביתו
"פַּרְעה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עָלָה, וַיִּלְכּד אֶת גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי הַישֵׁב בָּעִיר, הָרָג; וַיִּתְּנָהּ, שִׁלֻּחִים, לְבִתּוֹ, אֵשֶׁת שְׁלמה"
(מלכים א' ט:16)
יש הטוענים כי מדובר בפרעה סיאמון, אולם אין הוכחה לטענה

תקופת המלוכה העברית
שער שלמה הכניסה הראשית לגזר בימי המלוכה העברית, נבנה על גבי שער קדום יותר. המאה העשירית לפנה"ס
לאורך ימיה כעיר פלשתית עמדה גזר מחוץ לטווח הישג מלכי ישראל שאול ודוד, כמתואר
"וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יהוה; וַיַּךְ, אֶת-פְּלִשְׁתִּים, מִגֶּבַע, עַד באֲךָ גָזֶר"
(שמואל ב' ה:25)
אומנם שכבה 8 מבשרת על בואה של תקופת המלוכה העברית בתל גזר. לשכבה זאת שייכים ממצאים רבים וחשובים להוכחת התיאור התנ"כי של המאורעות בעיר. העיר, כאמור, נמסרה לידי שלמה המלך בידי מלך מצרים, לערך בשנת 950 לפנה"ס. שלמה בנה את גזר, אולם הבתים מתקופתו קטנים, החרסים אדומים ועליהם מירוק יד, לא נמצאו קברים מהתקופה, אך נמצאו חפצים אופייניים לתקופה בקברים מוקדמים יותר. נוסף לבמה, שכבר יצאה מכדי שימוש עד ימי שלמה, נמצא גם מזבח קטן ועליו דמותו של הבעל. ממצא מעניין מהתקופה הזאת הינו לוח גזר המפורסם. הכתוב בכתב פרוטו כנעני (שפה פיקטוגראפית). לוח גזר חרוטה על לוח קטן מאבן גיר מן המאה ה-10 לפנה"ס. הלוח נחשב לתעודה העברית הקדומה ביותר שנמצאה עד היום. מידותיו 7 ס"מ על 11 ס"מ. אתהלוח מצא מקאליסטר בערימות השפכים של חפירותיו והוא מוצג היום במוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול. הדעה המקובלת היא שהכתובת מציינת את העודות החקלאיות שנעשו ב-12 חודשי השנה.
תעתיק: פירוש הכתובת:
ירחו אספ ירחו שני חודשי אסיף
רע ירחו לקש שני חודשי זריעה
ירח עצר פשת שני חודשי זריעה מאוחרת
ירח קצר שערמ חודש קטיף הפשתה
ירח קצר וכל חודש קציר שעורים
ירחו זמר חודש קציר התבואה ומדידתה
ירח קץ שני חודשי בציר
א חודש קיץ
ב
י
בשנת 924 לפנה"ס הותקפה העיר במסע פרעה שושנק, הוא שישק התנ"כי; גזר חרבה. לאורך שנים מספר נגרס כי גזר נתרוקנה מיושביה, עקב מחסור בראיות. בשנים האחרונות הוכח כי אין בסיס לסברה, וכי גזר המשיכה להתקיים באופן מצומצם יותר. כעבור 200 שנים הותקפה גזר במסעו של המלך האשורי, תגלת פלאסר השלישי, שתוארך לשנים 734- 732 לפנה"ס, ואכן בתקופה זאת חרב שערה של גזר ונשרפו בתי מגורים רבים. ישנה קורלאציה בין חורבן גזר לבין אחד מתבליטי המלחמה שפיארו את ארמון תגלת פלאסר, בו מוזכרת גָזְרֻ

הביצורים
מרתקת במיוחד היא עלילת ביצורי העיר. בימי שלמה החל שיפוץ החומה החיצונית, בת תקופת הברונזה המאוחרת. הארכיטקט של שלמה ניסה לבנות מחדש את החומה החיצונית, או לפחות חלקים ממנה. ברם, במהרה נתגלה לבונים כי חומתם נבנתה בסטייה של כ־65 סנטימטרים, וגם באיכות ירודה מהחומה העתיקה. כדי לכפר על שגיאתם מילאו את הפער שנוצר בעפר. בעבור מאה שנים החומה סוידה מחדש, וכעבור מאה נוספת נבנה מחדש חלקה העליון
סיפורה המסועף של החומה החיצונית הוליך שולל ארכיאולוגים רבים שניסו לתארך במדויק את הכותל
שער שלמה ניתן להבחין במבנה מובהק של שער תאים שש־תאי. הקירות המאוזנים הקצרים יוצרים ששה תאים, בהם היו שלוש דלתות שספקו הגנה רבה לעיר
אחד האתרים הנחפרים ביותר בגזר הינו שער שלמה. מקאליסטר חשף לראשונה את אחד החללים הנלווים לשער ומחצית מהשער. בהסתמכות על חרסים הלניסטיים שמצא במקום, קבע את השטח כ"מצודה מכבית". כעבור מחצית מאה, בשנת 1958, פרסם ידין את מאמרו, "חומת גזר ושערה בימי שלמה", במאמר זה טען כי חלק מהמצודה המכבית ("אזור דמוי אורוות", בפי מקאליסטר) הינו לא אחר משער שלמה. מאוחר יותר, צוות בראשות ויליאם דיבר חקר את האתר והעלה כי אכן מדובר בשער מהמאה העשירית לפנה"ס. חברי ההיברו יוניון קולג' חשפו לגמרי את ההריסות ווידאו את טענת ידין. לא רק האמת הארכיאולוגית היא שמעניינת בפרשת השער, שכן קיומו מוכיח במידה רבה את אמיתות הפסוק התנ"כי
"וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלמה, לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת-בֵּיתוֹ וְאֶת-הַמִּלּוֹא, וְאֵת, חוֹמַת יְרוּשָׁלִם; וְאֶת חָצר וְאֶת מְגִדּוֹ, וְאֶת-גָּזֶר. פַּרְעה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עָלָה, וַיִּלְכּד אֶת גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי הַישֵׁב בָּעִיר, הָרָג; וַיִּתְּנָהּ, שִׁלֻּחִים, לְבִתּוֹ, אֵשֶׁת שְׁלמה."
(מלכים א' ט:15-16).
על השער נמצאו עדויות לשרפה עזה וכפי הנראה יש לייחס אותה לכיבוש האלים של שישק מלך מצרים בשנת 925 לפנה"ס
מבנה השער כולל שלושה תאים מכל צד של המעבר, וכךהשער היה שער שש תאי כנעני אופייני שכלל אורבות לסוסים. צדדיו נבנו בניית גזית איכותית, החלל הפנימי הכיל ספסלים איכותיים, גג סטנדרטי ותעלת ניקוז. מאוחר יותר הועלה מפלס השער ונבנתה תעלה חדשה, לניקוז מי גשמים שכוסתה בלוחות ריצוף. בשלב הבא נבנה מחדש כשער ארבע־תאי, ואחר חורבנו בימי תגלת פלאסר כשער דו־תאי. אחר פלישה אשורית נוספת נהרס השער סופית
משני צידי הפתח החיצוני של השער היו מגדלים ששולבו בחומת העיר. חשיבות רבה יש לאזכורה של גזר יחד עם חצור ומגידו, שדומים מאוד בצורת השערים שלהם. ביצורי ערים אלו, שלאורך ימיהן היוו מרכזי כוח חשובים בכנען, נבנו אף הם בסגנון הגזרתי. דמיון רב, ולעיתים שוויון מוחלט, זה יחד עם כרונולוגית האתרים, מוכיח שהחומות נבנו לפי אותו הדגם. ההבדלים הקטנים תלויים בתנאי השטח הנתון, ואי-דיוקים בחפירות מוקדמות
בעשור האחרון, לנוכח צמיחת האסכולה המינימליסטית בארכיאולוגיה המקראית, הועלו מספר טענות אודות שיוך חומות הסוגרים ושערי התאים שאפיינו את בניין שלמה, למאה התשיעית לפנה"ס, ובכך למעשה לביטול סברת ידין

קבר השיח
המבנה הוא שריד של קבר שייח ונבנה ככל הנראה לפני שנת 1600 לספירה. הוא מיוחס לשייח מוחמד אל-ג'זארלי ומשמר בשמו את השם הקדום 'גזר'. קבר זה היה קדוש לתושבי הכפר הקטן אבו-שושה, כפר ששכן במדרון הדרום – מערבי של התל

:גזר לאורך ההיסטוריה
התקופה הכנענית המאוחרת 11400-1550 לפנה"ס
גזר מופיע ברשימת הכיבושים של תחותמס השלישי
התקופה הכנענית המאוחרת 21200-1400 לפנה"ס
גזר מוזכרת ב"אסטלת ישראל" של פרעה מרנפתח. גזר מוזכרת במכתבי אל-עמארנה
התקופה הישראלית 11200-1000 לפנה"ס
בספר יהושע כתוב שבני ישראל מכים את גזר לא מיישבים אותה
התקופה הישראלית 21000-586 לפנה"ס
בספר מלכים כתוב שפרעה כובש את גזר ונותן אותה לשלמה, ולאחר מכן שלמה בונה אותה. גזר מופיעה ברשימת הכיבושים של שישק מלך מצרים
גזר מופיעה בתבליט אשורי המתאר את מסעות תגלת פלאסר
התקופה ההלניסטית 63-332 לפנה"ס
בספר מכבים כתוב שבכחידס מבצר את העיר
ימי החשמונאים 37-152 לפנה"ס
שם העיר מופיע בכתובות שנמצאו סביב האתר. בספר המקבים כתוב ששמעון החשמונאי כובש את העיר

Sunday, January 21, 2007

עין \ מצד חצבה

מצד חצבה

עין חצבה נמצא על גבעה סמוך לגדתו הדרומית של נחל חצבה שבערבה. שמו נובע מערבית עין חוסוף = עין השפע \ עין חצבה, ומהווה את מקור המים העיקרי בערבה הצפונית, בעל מים מתוקים אף יותר מאלו של ירושלים. מיקומה האסטרטגי שממוקם על פרשת דרכים מהתקופה הקדומה ועד ימינו מסביר מדוע בחפירות הארכיאולוגיות נמצאו חמש שכבות יישוב
מאה 7 לספירה – שרידים מהתקופה הערבית הקדומה
מאות 2-4 לספירה – מצודה רבועה מהתקופה הרומית, שבשלב מאוחר נבנו בה 4 מגדלי פינה. בית מרחץ רומי, בעל רצפה כפולה חסינה לאש למטרות הסקה, הפיקאוסט
מאה 1 לספירה – חאן מהתקופה הנבטית. תחנת דרכים חשובה בדרך הבשמים שעברה מחצי האי ערב לפטרה. האתר מזוהה עם תמרה שבמפת מדבא ובתעודות קדומות
מאה 5 לפנה"ס – מצודה מהתקופה הישראלית ממלכת יהודה – סוף בית ראשון מוקפת חומה ושני מגדלים
מאה 7 לפנה"ס – מצודה מהתקופה הישראלית ממלכת יהודה, חומה עבה וחדרי סוגרים, שער צפון מזרחי, ובשאר פינותיה 3 מגדלים
מאה 10 לפנה"ס – מצודה מתקופת שלמה המלך – בית ראשון, מזוהה עם תמר המקראי. מצודה מרכזית בגבולה הדרום מזרחי של הממלכה, על דרך שהובילה לאילת וים סוף.
וְאֶת בַּעֲלָת וְאֶת תמר בַּמִּדְבָּר בָּאָרֶץ
(מלכים א ט:18)
וּפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה מִתָּמָר עַד מֵי מְרִיבוֹת קָדֵשׁ נַחֲלָה אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל וְאֵת פְּאַת תֵּימָנָה נֶגְבָּה
(יחזקאל מז:19)
וְעַל גְּבוּל גָּד אֶל פְּאַת נֶגֶב תֵּימָנָה וְהָיָה גְבוּל מִתָּמָר מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ נַחֲלָה עַל הַיָּם הַגָּדוֹל
(יחזקאל מח:28)
באתר עץ שיזף זקן מאוד, כבן 1000 שנה

מעלה עקרבים


מעלה עקרבים

בראשית המאה השנייה, עם סיפוח ממלכת הנבטים ל"פרובינקיה ערביה", הרומאים העתיקו את הגבול שבהרי יהודה למעבר הרי מואב, ובנו דרכים לפי תוואים לוגיסטיים. בין הדרכים היו דרכים ראשיות, כבישים להספקה, שתועדו על הכתב ונראים ע"י המבצרים שנבנו לאורך דרכם, שסיפחו לאימפריה את הגבולות שהורחבו, וחיברו את המערב עם דרך המלך הבין לאומית. בנוסף אליו הרומאים סללו כביש מירושלים דרך חברון, הר עמשא, תל ערד, ממשית, נחל צין, ורכס חציבה לאילת. הכביש ירד אל בקעת צין בעיקולים רבים, חלקם מדרגות חצובות בסלע – מעלה צפיר שנראה מהמצפור – ומכונה "מעלה עקרבים הרומי" בעקבות השם המקראי
"וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה והיה וְהָיוּ תּוֹצְאתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמנָה"

(במדבר לד:4)
יש מספר סיבות אפשריות למשמעות עקרבים: "והיה העקב למישור" (וורסלבסקי שימוט ה-"ר"), דימוי לזנב העקרב, פיתולים בערבית = עקארב
אלויס מוסיל ששמע על דרך עקרבים לקט חרסים מהמאות 8-10 לפנה"ס
בנימין מזר אסף גם הוא חרסים מאותה תקופה ארץ ישראלית, וייחס אותם לימי ירבעם, ונקבע כי המעלה המזרחי – הנוכחי – הוא קדום יותר מהמעלה הרומי
בנוף נראים 3 מצודות רומיות: חורבת צפיר, מצד צפיר, ומצד סיף
נחל גוב חוצץ בין המעלה הרומי לבין כביש עקלתון נוסף שפרצו הבריטים בשנת 1927 – מכורנוב (ממשית) לעבר עין חצבה והערבה, אילת
במבצע לוט בנובמבר 1948 ירדו לוחמי חטיבת פלמ"ח – נגב במעלה עקרבים המנדטורי והגיעו לסדום
במבצע עובדה במרץ 1949 ירדה בו חטיבת גולני בדרכה לכיבוש הערבה עד אילת
במבצע ערבה באפריל 1950, עם תום מלחמת העצמאות שיפר חיל ההנדסה את "הכביש הישן לאילת" וציפה באספלט את העקרבים" – פיתולי העקלתון לרגלי סלע "הצפרדע \ הלביאה" והציב בראשם אנדרטה

הנצחה לחיל ההנדסה

אתר ההנצחה לחיל ההנדסה

מהמצפה רואים את מושב עידן, חצבה, נחלה ערבה, נחל אמציהו,עין קרבים, ועין צין (עצי דקל). בקעת צין (השניה בגודלה אחרי פארן) מפרידה בין צפון הנגב לנגב המרכזית. נחל צין בערבית מחולק למספר שמות
רמת נפח - שבו נושבת הרוח
רמליה – דיונות החול הקטנות
וואדי מורא – מים מרים
אתיהמה – שדה בוקר, שופע מרעה
פוקרה – דל (סיבה אקלימית בוטנית) נחל דל ועני שאין בו מרעה

אתר ההנצחה עומד על פסגת מעלה העקרבים שבתנ"ך תוחם את ארץ ישראל
"וְיָצָא אֶל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְעָלָה מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעָבַר חֶצְרוֹן וְעָלָה אַדָּרָה וְנָסַב הַקַּרְקָעָה" (יהושע טו:3)

הכביש כבר היה קיים בצורה בסיסית מ-1918
ב- 1925 שפצו אותו לכביש אילת
ב- 1927 P.W.D. נחנך בידי Texas oil
ערוצי נחלים מבלים את הכביש והיה צורך מתמיד בתחזוקתו
ב- 1948 משתמשים בכביש ל"מבצע לוט", שבה חטיבת גולני ירדו לחצבה הנטושה
חיל ההנדסה שיפץ את הדרך הבריטית, ואת המעלה ציפו באספלט
(ב- 1953 "מבצא דרך המלך" החל בתכנון כביש מבאר שבע דרך עובדת לאילת (כביש 40
בי"א אדר, ב- 17 למרץ 1954 תקרית טבח מעלה עקרבים שבו נרצחו 11 נוסעים
אוטובוס "אגד" היה בדרכו לתל-אביב מהחגיגות שנערכו באילת לציון חמש שנים להנפתדגל הדיו. על גג האוטבוס, בחזיתו, התנוססה כרזה: "ליום אילת ברכת אגד - אשד לחלוצי הנגב". בהגיע האוטובוס למעלה הפיתולים התלולים שלמעלה עקרבים, צמוד לאנדרטת חיל ההנדסה, הוא הותקף בירי על ידי מחבלים, בעת שנסע באיטיות בעלייה התלולה. במכת האש הראשונה נהרג הנהג ונפצעו רבים מהנוסעים. המחבלים נכנסו לאוטובוס וירו בנוסעיו מטווח קצר. ארבעה חיילים, שהיו באוטובוס כמלווים, לא הספיקו להגיב מפני שנשקם היה מוטל על המדפים העליוניים של האוטובוס. 11 מנוסעי האוטובוס נרצחו בפיגוע, שני נוסעים נפצעו קשה ושניים נוספים נותרו ללא פגע
כעבור זמן קצר חזר במקום הקומנדקר צבאי שהקדים את האוטובוס ובו שלושה חיילים. השלושה נתקפו בהלם למראה הזוועה, נטלו אתם ילדה בת חמש שניצלה מהתוקפים, ומחשש שהרוצחים עדיין נמצאים בשטח עזבו את המקום ונסעו במהירות למשטרה הצבאית בבאר שבע. שלושת החיילים נשפטו מאוחר יותר על שלא טיפלו ביתר הפצועים. קומנדקר נוסף שהגיע מהמושב חצבה נתקל באוטובוס ואסף ניצול ושני פצועים נוספים
לאחר שהתברר היקף הפיגוע לממשלה ואחרי שגופות ההרוגים כבר הועברו לבאר שבע, ניתנה הוראה להחזיר את גופות הנרצחים ולהציב אותן באזור האוטובוס כדי לתת אפשרות לצלם את הזוועה לעיתוני העולם. ואכן, למרות שהפגוע התרחש בשעות הבוקר התמונות המפורסמות של האוטובוס עם ההרוגים מצולמות בלילה
הייתה זו פעולת הטרור האכזרית והחמורה ביותר שנעשתה מאז תום מלחמת העמצמאות. בדיקות הצבא העלו שהמחבלים הגיעו מירדן והיו מחופשים לחוליית פדאיון, וזו הייתה העמדה הרשמית, אם כי הועלו השערות שהמחבלים הגיעו מצרים או שהיו תושבי הנגב שעסקו בהברחות בין מצרים לירדן. הפעולה עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם, ונראה היה כאילו מלחמה בין ישראל לירדן היא בלתי נמנעת. ראש הממשלה באותה עת, משה שרת, התנגד לפעולת תגמול
(ב- 1958 הושלם פרויקט "דרך המלך" (כביש 40

עין יורקעם

עין יורקעם
מתחת למצד יורקעם ששמר על הדרך, אפיק נחל חתירה חוצב מעוק מחיבור מכתשות האפיק בסלעי גיר וצור. תחת הסלע נובע מעיין המתנקז בבריכה עמוקה של כ- 6 מ'. המדרגות שסורטטו מציינות כי הנקבה הייתה בשימוש, מאחר והמדרגות אפשרו לגמלים להגיע לשפת הבריכה, וכך נראה כי הנקבה סיפקה מים לשיירות. גרבה היא מימיית קדם עשויה מכלל גוף עור עיזים. העור אורר מים אך בעת ובעונה אחת מזיע מים וכך מהתאדות ההזעה מהעור המים האגורים מצטננים במדבר האכזר. טיול יפה וקלאסי מאתר זה הוא לאורך שביל ישראל לכיוון מזרח, שעולה במדרגות ומגיע למפל ו-"מעלה הפלמחים". משם השביל ממשיך למדרגות רומיות, ולמצד צפיר במעלה העקרבים

הפלמ"ח הוקם ב-1941, במהלך מלחמת העולם השנייה. תורת הלחימה כללה מסעות חימום, היה מסע מגוש עציון לעין גדי, דרך ערוגות והמנזר. והמסע הגדול מרמת רחל לרביבים דרך עין יורקעם. הדרך נתקלת בצוק מפל מים בגובה 50 מ'. בכדי לעקוף מפל הפלמ"חניקים סטו, חזרו עד פי 10 מהגובה, בכדי למצוא דרך עקיפה

המכתשים

המכתש הגדול

תופעת המכתשים אינה ייחודית לישראל, אך מאחר והיא נתגלתה בא"י המושג
Machtesh
הפך להיות מושג בין לאומי לאפיון התופעה. לעיתים מאפיינים את המכתש כ

Crater

, אך זו שגיעה. תופעת המכתש היא מיוחדת במינה ומתבצעת רק מאנטי-סינקלינות קמרים שנוצרו בסלעי משקע, והתוצאה היא היפוך התבליט המקורי. המציאות מביעה לעמק למרות שהינו מצפים אותה להיתפס כהר. מכתשים נוצרים ומתפתחים על כרסי ההרים
קמט שמתפתח לסדק, חורץ ונפתח בשיא ראש הקשת הקמורה
שלב קאוסטי: מים חודרים לסדקים, לאבני החור, מתרחבים ויוצרים חלל מערה קאוסטי ענק
התקרה קורסת
בקע המכתש מתרחב
!ניקוז סימולטאני הסוחף החוצה בליה מפתח הניקוז תנאי מחייב ליצירת מכתש
בישראל השברים לניקוז המכתשים נוצרים על הקימוט בדופן הדרום מזרחי של המכתש. עקב השבר הסורי אפריקאי שמניע את א"י דרומה נוצר שינוי זווית בדופן המזרחי צפונה, שממתבטא בחולשה ומאפשר בלייה, וכך פוצע לו המכתש פתח ניקוז לבליה ויצירת בקע למכתש

מכתש רמון - רכס רמון – המכתש הענק והגדול ביותר בא"י, כששטחו כ- 40 על 10 קמ
מכתש חתירה - המכתש הגדול, הוא המכתש השני בגודלו בא"י, כששטחו כ- 12 על 5\6 קמ
מכתש חצרה - המכתש הקטן – שטחו 7 על 5 קמ

.ככל שמכתש עובר את תהליך גידול הדפנות שלו, מתרחב, ומעמיק הוא נחשב לזקן יותר
.כך ניתן לתארך את זקנתם של המכתשים בישראל, שהזקן מביניהם מכתש רמון, והצעיר המכתש הקטן
ישנם עוברי מכתשים, כלומר מכתשים שבתהליך התפתחות כגון: הר עריף, כיפת עשת, הר שגיא, והר בתור. מכתשים אלו תרם הגיעו לשלב הבקע שמזרז את יצירת המכתש
במכתש הגדול\חתירה השכבות בדפנות המכתש כמובן סלעי משקע, בעוד בתחתית המכתש סלעי חול וליבה ברורה. ניתן להבחין בתחתית המכתש מפעל לחול קוורץ שמשמש בתעשיית זכוכית. במרכזו בניינים נטושים מחברת
IPC (Iraq Petrolium Corporation)
, שחשבו כי בתחתית המכתש ימצאו אגם נפט. רכס חתירה סינקלינה א-סימטרית קיצונית, שכבותיה בדופן המערבי יוצרות זווית של כ- ◦4 (מעלות), בעוד השכבות בדופנה המזרחי עולים בזוית כמעט ישרה של כ- ◦80 (מעלות), ויוצר מצלעות .HogsBack בדימוי ביצה מקולפת

עצים מאובנים - מבורזלים Ironised Trees
העצים מופיעים בתחתית המכתש באבני החול. הם ככל הנראה נוצרו מעיכול מתכתי בחומר האורגני, שיצר יציקה מתכתית לפי דפוס החומר האורגני שמעכל. קוטר גזע העץ עצום ומצביע על גובה עצום של העץ, כ-100 מ'. צמח בסדר גודל כזה מצביע על אקלים שונה ביותר לאקלים שקיים בנגב בימינו או לאקלים, של אגן הים התיכון בכלל. לפי עדות נוספת שמתגלה משכבת החרסיות במכתש רמון, מתחזקת הטענה כי מדובר בתקופת היורה שהייתה תקופה גשומה ורטובה מאוד
בניגוד לגזע במכתש חתירה, שאינו מצביע על טבעות בגזע, במכתש רמון עצים מבורזלים מסוג ערער שבהם מופיעים טבעות בגזעים בצורה בולטת


מכתש קטן

שביל ישראל שעולה על הדופן המערבי של המכתש נקרא "מעלה עלי", מהדימוי שהוא יוצר, ככלי המונח על דופן העלי. ממצפה מעלה עלי ניתן להבחין בכור מצפון, בהרי אדום, ופרצים בנחל הערבה ממזרח. המצפה בגובה של כ- 520 מ' מעל לפני הים. הצוק משתנה בין 400 ל- 500 מ' מערב למזרח מאחר וקרקעית המכתש בדופן המערבי כ-88 מ' מעל פני הים, ויוצר שיפוע ניקוז לפתח המכתש שנמצא בגובה פני הים (0). בדפנות ניתן להבחין בשכבות סלע שונים, ומהזויות שהם יוצרים את רמת הקושי שלהם. שכבות סלעים עמידים יוצרים עמודים בצוק, בצורת () בעוד השכבות שנבלים, מתפוררים, ויוצרים מדרונות בצורת (\). תחתית המכתש מורכב מסלעי חול, המורכבים ממינרלים שונים שמתחמצנים ומבטאים צבעים ססגוניים שונים. מאחר והערוצים בתחתית המכתש העגול מתנקזים ב"שער השטן", נוצר ניקוז בצורת מניפה. בשער השטן מבנים נטושים שעמדו על בארות המים שמימיהם מלוחים. בשנות ה-70 השתמשו בבארות למפעלים בצומת צפית. שער השטן מהווה ניגוד בין הקלחת לבין הפתח העולה שצר וחד.

באר ירוחם

באר ירוחם


וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע. וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ. וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ. וַיִּפְקַח אֱלהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר
(בראשית כא:14-19 )
"פרפ' י' אהרוני מזהה את באר ירוחם עם "ראמת נגב
"וְכָל הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹת הֶעָרִים הָאֵלֶּה עַד בַּעֲלַת בְּאֵר רָאמַת נֶגֶב זאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחתָם"

(יהושע יט:8)

כמו שמות רבים שמו המקורי נשמר דרך המסורת הערבית שכינתה אותו באר הרחמים, עקב סיפור הגר וישמעאל. בתקופת המנדט הבריטי הבאר עבר שיפוץ משמעותי. מקורות מים היו מרכזיים בחיי הבדואים, ובאחיזה בבארות אפשר לבריטים מעקב על האוכלוסיות והתושבים הסובבים את צפון הנגב. מי הבאר נשאבו ואף שרתו את תושבי שדה בוקר. בסביבה ישנם גילויים מהתיישבות ומבצר ישראל במאה ה-10 לפנה"ס בתל ירוחם. הבאר מסמל צומת דרכים קדומות שיצאו לערד ים המלח, הרי אדום ומואב, עזה, קדש ברנע, וירושלים . הראשון הוא דרך שמיוחס להגר ומכוון למדבר סיני.
"וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהוה עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר"
(בראשית טז:6)
דרך נוספת מופיעה בספר שמות, כדרך מהירה יותר לבני ישראל להיכנס לארץ ישראל, מחוף ים התיכון. העם הפלשתי התגורר בתחום השפלה הנגבית הצפונית, בעזה, ואשקלון
"וְלא נָחָם אֱלהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא"
(שמות יג:17)
דרך נוספת שעמדה על פרשת הדרכים היא גבולית, ומסמלת את התיחום הדרומי של ארץ ישראל הקדום
"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד ישֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי"
(במדבר כא:1)

מאחר ודרך האתרים הייתה גבול ישראל, לאורך דרכה הוקמו מצודות בטחון, בקדש ברנע, ניצנה, ירוחם, ערער, וערד. לאורך התקופות סביב המבצרים ועל יסודות קיימים שבטים ועמים הקימו את מצודותיהם, ודרכים התפתחו על דרכים שקדמו להם

באפוגת מלחמת השחרור, שביולי 1948, ברנדות השוודי מגיע לישראל לנסות ולגשר בין ישראל וירדן. בסופו של דבר נרצח ברח' הפלמ"ח שבירושלים, ואם מותו נפסקו השיחות עם ישראל, לגבי הנגב, שמבחינת ישראל לא היה נושא למשא ומתן. באותו רגע מדיניות ישראל פנתה כיוון מהגנה בלבד על שטחים, להרחבת שטחים. שתי חטיבות יצאו להלחם ולכבוש את הנגב עד אילת, חטיבת הנגב וחטיבת גולני, נפגשו בבאר ירוחם ערב היציאה לשטח. החטיבות התפצלו
חטיבת הנגב עלו על הרי רמון, צניפים, עובדה, דרך תחנה מיצרית, וירדו לאילת
חטיבת גולני חדר מקורנוב, מישור הימים, מעלה עקרבים, חצבה, בדרך אפר בריטים לאום ראשרש
בתחרות שנוצרה בין החטיבות, מי יגיע לאילת ראשון , חטיבת הנגב ניצחה. למרות שהיה לחטיבת גולני דרכי אפר בריטיות, הם התעקבו בסרפנטינות מעלה עקרבים, ובתיל בבאר אורה שסימן כי יש שדה מוקשים לפניהם (שככל הנראה חטיבת הנגב הציבה (להם כמכשול סרק