רמת הנדיב

רמת הנדיב

פארק רמת הנדיב משתרע מדרום לזכרון יעקב על שטח של כ- 4,500 דונם. בשטח הפארק נכללים אזורי נוף פתוח טבעי, שטחי נטיעות וכ-70 דונם של גנים מטופחים שמקיפים את קברם של הברון אברהם בנימין אדמונד דה רוטשיל (הידוע גם כ-הנדיב הידוע וכ- אבי היישוב) ורעייתו, הברונית אדלאיד (עדה) דה רוטשילד.דשאים נרחבים, עצים עבותים, ורדים ופרחים עונתיים, מקבלים את פני המבקרים במקום. לאורך המסלול שזורים הגנים : גן המפלים, גן הורדים, גן הדקלים,וגן הריחות. בנוסף לאלה ה- "אמפיתאטרון", בו נערכים קונצרטים בקיץ, ומערת הקבר הממוקמת במרכז הגנים
המספר חמש חוזר ומדגש לאורך הגן ומסמל את חמשת בניו של אב השושלת מאיר אמשל רוטשילד. בכניסה סמל המשפחה, סמל אדום (רוד שילד), שנתן למשפחה את שמה. המגן נתמך בידי האריה והתחש – חד קרן, שמייחסים לו עוצמה וכוח פיזי ואף מאגי, שמעליו כתר משובץ תפוחים המסמל שלטון. בתחתית הסמל סיסמא בת שלוש מילים

Concordia Integritas Industria

אחדות יושר חריצות. על פני המגן חרוטים בארבע רבעיו נשר ואריה המסלים את מלכות הארץ והרקיע, ופעמיים יד כפופה האוחזת בחמישה חיצים ששוב מסמלים את בניו של מאיר אמשל. במרכז הסמל והמגן הגדול מגן קטן ובתוכו כובע חרוט עגול. המגן הקטן הזה היה מסמל את העיסוק במסחר שיהיה על הסוחרים לתלות על חנותו – ולבוש שהגדיר יהודים, מאחר ומחוץ לביתם של המשפחה הסמל היה מצוין באדום – נוצר שמם רוטשולד
בגן הוורדים חמש מזרקות, המציינות את הבנים, כאשר בחלקו הצפוני מזרקה נוספת המסמלת את מאיר אמשל האב עצמו. מאחוריו שעון שמש בפסל אישה נינוחה, שמהווה פרדוקס בין הזמן החולף, לחיוך והשלוה הנצחית שהפסל מביעה

מערת הקבר
בפברואר 1914, בביקורו הרביעי של הברון, רמז הוא למקורביו על רצונו להיקבר ברמה, ובצוואתו הורה במפורש על כן
ב- 1936 בניו החלו בתהליך לקיים את צוואתו
ב- 1939 החלו עבודות פיתוח אחוזת הקבר והגנים ונמשכו לסירוגין עד 1954
באביב 1954 הועלו עצמותיהם של הברון ורעייתו, ובטקס ממלכתי נטמנו באדמת ארץ ישראל
אחוזת הקבר בנויה על פי המודל של הקברים מתקופת בית שני, עם חצר סגורה שמובילה למערה. סטו – דפנות מקורים עם עמודים, ופתוחים לחצר הפנימית שחשופה לכיפת השמים. החצר מרוצפת שיש, ומוקפת בריכת נוי, ועמודי שיש שחורים כבדים שנושאים עליהם גגון צר סביב. בשולי החצר, בחזית פתח מערת הקבר, מזדקר עץ ברוש גדול, שצורתו שלהבת נר – נר נשמה. מימין לפתח, על הקיר, בולט ספל אבן מסוגנן, המטפטף מים אל בריכת הנוי שמתחתיו.

הספל מסמל את גביע הדמעות
בפתח המערה שער שיש כבד הסובב על צירו, שנפתח למחילה אפלולית. החלל הפנימי של המחילה, מרצפתו ומעלה, בנוי כמשושה ומתעקל מטה ככבש אל מערת הקבר. בתקרה מנורות עמומות שצורתן לבביות. מחילה מתעקלת, בעלת שני פסים שחורים מסמלים את שביל החיים על נפתוליו, אשר תחנתו הסופית היא המוות. בירידה המתבונן חש מסתורין עד למערה שנפתחת לעיניו. הקבר פונה לכיוון ירושלים, ועשוי בזלת שחורה ומלוטשת, ומסותתת לתבנית בעלת שבע צלעות. בתקרת הכוך משובץ תבליט אבן עגולה ולבנה שעל פניה בולט מגן-דוד, שהובא מקבר דוד בהר ציון כתרומת המדינה
הברון סייע לישובים של העליות הראשונה והשנייה בכך שרכש כחצי מליון דונם נחלה להתיישבות – במחיר עצום של כחצי מליון לירות סטרלין דאז. כ- 30 יישובים קמו בגללו יחד עם מוסדות שונים כגון: הדסה, בת שבע, והאוניברסיטה העברית

בית חנניה

בית חנניה

קיסריה עירו של הורדוס, ומאוחר יותר עיר רומית דרשה צורך למי שתיה. את המים העבירו מהמעיינות בדרום הכרמל על ידי אמות מים מפוארות. עין צברים עין עמיקם עינות אביאל ועינות שומי הזינו את האמה. לאורך האמה קרקוב שהוא מין סף\אדן\מפתן אשר מקשט את האמה
ויטרוביוס מתאר את אמות המים. ראשית הייתה רק האמה הדרומית. מאחר ובנו את האמה באזור הביצות האמה החלה לשקוע. ניתן לראות תחת אחת הקשתות עמוד תמך. אך מאחר וכל הקונסטרוקציה שקעה יחד הוסיפו מדרגה ליצור מפלס גבוה יותר. הרומאים שדרשו יותר מים בנו לצד האמה אמה נוספת שבה פיתחו צינורות חרס. הצינורות אפשרו להרים מים (ביצירת וואקום
(לאמה הראשונה אין תעריך! האמה השנייה מתוארכת לקיסר אדריאנוס במאה ה-2 לספירה (130 בתקופת מרד בר כוכבא

LEGXFR

. בצד האמה בולט טבולה אנזטה = טבלת מאזניים בעלת כתובת. לצידה בליטה עגולה עם כתובת זהה ומקושטת בעוף מעליה, שהיה ככל הנראה נשר האימפריה, ומתחתיה אישה בעלת כנפיים – היא אלת הניצחון ניקאה (Nike). בשלב מסוים הבינו כי את הביצההיו חייבים לעקוף, וכך עשו

ציר המעיינות

חורבת סעדים

שביל בסימון ירוק
חורבות המדרגות החקלאיות ומלחמת העצמאות הם הנושאים המרכזיים שמלווים את הרי ירושלים. הקרב הראשי היה על ירושלים, והקרבות האינטנסיביות ביותר היו בהרי ירושלים, והתמקדו על הפרוזדור לירושלים שהשתרע במתחם של 4קמ' על 24קמ'
צורת החקלאות בנויה מנקבות וטרסות שנוצרו שניהם בליטוש יד אדם על הגיאומורפולוגיה הקיימת. שלוחות הנחלים של עמינדב, שורק, וסלמון, מצטלבים בנחל רפאים
לשם סעדים שני מקורות אפשריים: אל סעידה – הגברת המאושרת, או רם ונישא
במקום קיים מכלול של בניינים עתיקים: מחסנים גדרות, מחבש אבן, ובית תפילה מוסלמי. בשמורה גדלים עצי אלון מצוי וחרוב מהגדולים באזור, וכן אחד הריכוזים הבודדים של נורית ירושלים הצהובה, שפורחת באביב. חיות בן בהן: תנים, שועלים, דרבנים, צבאים, מיני מכרסמים וזוחלים, ציפורי שיר ועופות דורסים, שמצאו להם משכן בשמורה
בתוקפה הביזנטית (רומי – פוסט יווני) המתחם תפקד כבית חווה. ונמצא על קורה כיתוב בלטינית שהיה כאן "בית מדרשו של הכומר מריאנוס", וכך מתחם לימוד נוצרי
ניתן לראות בסיס למכבש שמן זית, שהיה כנראה חלק מבית בד
מסורת האגדה מספרת כי זה היה מקום תפילה, שעלו אליו נשים עקרות, לבקר קדוש מוסלמי שנתקדש בסגולות לעזור לנשים (עקרות, וכך הביא לנשים אושר (סַעֲדָה
באתר עץ חרוב ואלון, שמתקדשים בזכות קברי המוסלמים הסמוכים להם
ב-1948 כל האזור שממה מלבד היער בשער הגיא שמחלקת היעור הבריטי נטעה . כל הייעור של הרי ירושלים הם צמיחה פוסט 1948. חרובים ואלונים היו עצים בתקופות עתיקות אך ליערות מגדלים עצי ארז ואילה כפי שראינו בביתר, אך לא פחות חשוב גם לימי קדם היה האורן
"לִכְרָת לוֹ אֲרָזִים וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר נָטַע ארֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל"
(ישעיהו מד:14)

חורשת הארבעה
מול הנוף הצפוני, בתחילת שביל ישראל שמסתעף על המדרון הדרומי של השמורה, אנדרטא של קק"ל לזכרם של ארבעת חיילי דוכיפת שנפלו במלחמת ששת הימים בכיבוש הר האושר, שניתן להבחין בה מעבר לעמק על הר קירח מלבד המסגד שעל קברו של שמואל הנביא. מערבית מהר האושר ניתן להבחין בישובים, מעל הפסגות הר אדר, מעלה החמישה, ובראש גבעת צובה מבצר
הר אדר היא הנקודה הגבוה ביותר במרחב הצפוני של ירושלים, 880 מ'. משמאלו בית המלון של קיבוץ מעלה החמישה אחד מארבעת היישובים שהיו בהרי ירושלים במלחמת השחרור (נווה אילן, קרית ענבים, מעלה החמישה ורמת רחל). אפשר להוסיף גם את המושבה הקטנה מוצא. 40 יישובים ערבים היו בהרי ירושלים, חלקם יישובים גדולים מאוד, כמו בית מסמיל ומלחה. ניתן לראות בוואדי את אבן ספיר ונחל שורק. את צובה "בל מונד". צובה הוא שם מקראי. על גבעת צובה היה כפר ערבי בשם "סובא". ביולי 48 נחבש סובא בקרב 10 הימים. (סיפור של פלוגת העולים החדשים) אנשי סובא שוקמו ישר אחרי מלחמת השחרור בתקציב של מדינת ישראל

ציר המעיינות
"גַּן נָעוּל אֲחתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם"

(שיר השירים ד:12)
"יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה"

(שיר השירים ב:14)

בניגוד למעיינות הגליל שנובעים בצורה טבעית בין סלעים ואבנים, המעיינות סביב ירושלים אינם נובעים באופן טבעי, ולולא יד אדם לא היה חוצב את הנקבה, ואת המאגרים לא היו המים מתנקזים לאפשר לבני אדם לתעל לטובת חקלאות, ובימינו פנאי. אופן בניית המעיינות מתאפשר עקב האופן הגיאולוגי שבהרי ירושלים. כמעט בכל המקרים מדובר בסלע אטום = אקויקלוט, בבסיסו של סלע מזרים = אקויפר. בהרי ירושלים שלושה קומות הידראוליות, שמופרדים זה מזו בשכבות סלע אטומים לחדירת מים, רוב מעיינות ירושלים נובעים מהקומה הראשונה. צורה אחת של יצירת מעיין היא מתצורת הכפירה, השנייה היא מקומה ההידרולוגית תצורת הסטף. בצורה שלפנינו יד אדם חפרה מערה בתוך סלע האקויפר (גיר), בצמוד לבסיסו השוכב על סלע אקויקלוט (חוואר מוצא, גרגיר זעיר, צהבהב- שניהם סלעי משקע). מאחר והסלע רווי במי תהום שלכודים מעל לשכבת הסלע האטומה, הם נוזלים לתוך החלל המערה, מתנקזים, ונשפכים החוצה, ושוב מתנקזים בבריכות שהאדם יצר לאגירתם. תחת המעיין טרסות שאליהם מובילות אמות מים - תעלות שילוח, שניתן לפתוח ולחסום, להשקיית הצפה. חלוקת המים לטרסות הוא עניין הנדסתי, כמות המים (קוב) מכתיבה את אזור ההשקיה (דונם). מאחר וצורת ההשקיה הייתה בהצפה, פילסו את הטרסות במעלה אחת מטרסה אחת לשנייה, כדי למנוע הצפה של ממש, ולבקר ניקוז תקין מטרסה לטרסה

PEF
חוקריו תארכו את המעיין בביתר לתקופת מרד בר כוכבא, אך זה אינו עונה על כמה היא קדמה לפני המרד. באבו גוש המעיין שמלווה בכתובת

LEGXFR

שהיה מחנה רומי גדול, קדומה לשנת 70 לספירה, ונחשבת להרודיאנית שמתארך אותה ל-40-3 לפנה"ס. העובדות הנ"ל מעצבים תמונה די מדהימה כי הידע של סוגי הסלעים, ניצולם, חציבת חדרי המעיינות – שבמקרה של עין חינדק נחפרה כ-75מ', ועין ג'וויזה כ-240מ' לתוך הצור, איסוף המים, אגירתם, תעלות והטרסות שכולם נקבעו מכוח המשיכה של מים זורמים נבנו ופעלו עוד לפני כ-2000 שנה, בתקופת בית שני, ועוד מתופעלים בכפרים שונים ובסטף
:בשביל ציר המעיינות נעבור על פני שש מעיינות
מעיינות חלקת העדשים הקטנות

עינות עמידנב (וענות בוזי (עבורזהאמיר באופלד
טל: 026429289אומנות חיבורי עץ. משתמש בעצים כרותים ומתים. בונה פסלים וטוטמים. משלב את הפילוסופיה המערבית אינדיאני אמריקאית, יחד עם פילוסופית העץ (יסוד חמישי שמכיל בו את כל ארבעת היסודות) מהמזרח של הפונג שווי הדאואיסטי, בבית מלכה צנוע ונאה על שביל ישראל והשביל הירוק

עין חנדק
שמו פרסי, ובערבית משמעותו החפירה. המעיין מציינת מערכת מורכבת יותר של חפירות לגילוי מים על פני השטח. המעיין נמצא ממפלס הביניים, השני שבמדרגות ההידראוליות שבהרי ירושלים. גם הוא מסוג כפירה, רק הפעם בגיר אמנטל (מחורר כמו גבינת אמנטל), ועל סלעי חוואר קטנה. מערכת של שלושה מובילים תת קרקעיים מזינים את המעיין. זרוע אחת בעורך של כ-75מ' (שהיה פעם הארוך ביותר עד שנגלה עין ג'וויזה) ואחת באורך של 30מ'. המים נאגרים בשלוחה, בבריכה תת קרקעית
ליד המעיין שני עמודים המציינים את הכניסה למנזר יוחנן במדבר במדרון הצפון מערבי של אבן ספיר. המנזר הוא הפרנסיסקני ומסמל את המקום אליו ברח יוחנן מהרומאים. הנזר סביב המערה והמעיין שבו לפי המסופר האדמה נפתחה ונבעו מים, ועץ חרוב שצמח להאכילו. מהמעיין לאורך השביל, אמת מים שהובילה מים לטרסות, ולגולת הכותרת – הכותל הקטן.

בשנות ה-60 היה ניסיון של קק"ל ובית ספר שדה לשחזר את האוטופיה שהתרחשה באזור כמו שהיום קק"ל שיקם ומתחזק בסטף, אך מעבר לשיקום היה צורך בתחזוקה, שלא פעלה. הכותל הקטן ממחיש עד כמה הבניה הייתה מסורטטת ופרי הנדסה מעמיקה. החומה תחמה את הטרסה האחרונה שכבר לא עמדה במדרון הגיא, אך בשיפוע חד יותר, וסכרה כביכול טרסה מלכותית, מלאכותית, נוספת, על טבעית. תצורתה ואופייה מזכירה את בנייתו המוניומנטלית של הורדוס בבניה יבשה, שבהם משטחי המגע מסורטטים במדויק. הבניה היבשה אפשרה עודפי מים לנוע בין הסלעים, ולהסיר לחץ מהטרסה למוטט את החומה. בנוסף לכך המערונת הקטנה, סגנון חדר מעיין, גם נועד לנקז עודפי מים, להסיר לחץ מהתמוטטות החומה

מערת ניקנור

מערת ניקנור
בגן הבוטני בהר הצופים
מערות קבורה מתקופת בית שני (קיים הבדל בין מערכת הקבורה של בית ראשון ובית שני). המערה חצובה בסלע רך, עם כוכים . את הגופות היו טומנים בסרקופג אוכל בשר), ומעבירים את העצמות להטמנה סופית בגלוסקמאות, שאורכם אורך עצם ירך האדם. מערות מפורסמות מסוג זה, מערות המלוכה של המלכה הלני ובניה שבדרך שכם. מצידו השני של הצור שבו חצובה מערת ניקנור, נמצאה הגלוסקמא המפוארת ביותר
ניקנור מאלכסנדריה – תרם שערי נחושת לבית השני שעמדו בקצה המעלות, והפרידו בין עזרת נשים וקהל ישראל. למרות השיפוצים בבית המקדש, והחלפת השערים בשערי זהב, את שערי ניקנור שמרו על אף היותם מנחושת, מאחר שנעשה להם נס
"ניקנור נעשו נסים לדלתותיו. תנו רבנן: מה נסים נעשו לדלתותיו? אמרו: כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלו אחת מהן והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. בקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וכרכה, אמר להם: הטילוני עמה! מיד נח הים מזעפו. והיה מצטער על חברתה. כיון שהגיע לנמלה של עכו - היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה. ויש אומרים: בריה שבים בלעתה והקיאתה ליבשה ועליה אמר שלמה שיר השירים א:יז) קרות בתינו ארזים רהיטנו ברותים)

אל תיקרי ברותים אלא ברית ים. לפיכך, כל השערים שהיו במקדש נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשו בו נסים. ויש אומרים: מפני שנחושתן מוצהבת היתה. רבי אליעזר בן יעקב אומר: נחשת קלוניתא היתה, והיתה (מאירה כשל זהב." (תלמוד בבלי יומא דף לח ע"א
:זה מופיע גם בתלמוד ירושלמי עם שינוי קטן בנמל יפו

ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו ומזכירין אותו לשבח: תני מעשה שהיו באין בספינה ועמד עליהן סער גדול בים ונטלו אחד מהם והטילוהו בים וביקשו להטיל עוד שני ועמד וגייפו אמר להן אם מטילין אתם אותו לים הטילוני עמו והיה בוכה ומתאבל ובא עד שהגיע ללמינה של יפו כיון שהגיע ללמינה של יפו התחיל מבעבע מתחת הספינה כיי דתנינן תמן כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב חוץ משערי ניקנור מפני שנעשה בהן נס ויש אומרים מפני שנחושתן מצהיב תני (בשם ר' אליעזר נחושתן היה מצהיב ויותר יפה משל זהב" (יומא פ"ג דף יט ע"א הלכה ח

יפו הרציונלי יותר מבין שניהם מופיע בירושלמי מאחר והם ישבו בא"י וידעו כי סביר יותר להגיע ממצרים ליפו, וגם לירושלים מיפו שהיה קרוב יותר. את התלמוד הירושלמי חותמים במאה ה-4 לעומת הבבלי שחותמים רק במאה ה-שישית

איש הברזל \ מנחם אוסישקין – עמד בראש קק"ל בשנות ה-20. בחייו כבר שינה את שם הרחוב בו התגורר לרח' אוסישקיןועקר את ר' יהודה הלוי משאר רבני תור הזהב שברחביה. (ב-67 את המדרגות שיורדות לכותל קראו על שם ריה"ל). לאוסישקין היה חזון כושל להפוך את מתחם מערת ניקנור וגן הבוטני בהר הצופים לפנתיאון האומה. את הנסיון החל כאשר העלו את עצמות יהודה לייב פנסקר (מחבר אוטואמנסיפציה, וראש חובבי ציון ברוסיה) מרוסיה לקבורה ב-1935 שהוטמנו במערת ניקנור
ב- 1942 מנחם אוסישקין נפטר ולא היה ניתן לסרב לבקשתו, לטקס קבורה לאומית בניקנור
ב-1948 הר הרצל הוקצה למתחם הקבורה של מנהיגי האומה – פנתיאון האומה