פארק ז'בוטינסקי - מוזיאון אצ"ל - כפר שומי

פארק ז'בוטינסקי \ מוזיאון אצ"ל \ כפר שומי - שוני

האתר הונצח על גבי השטר של 100 שקלים שבו מופיע זאב ז'בוטינסקי. החאן העותמני היה בשימוש האצ"ל בשנות 1940 ושימש כמחנה אימונים של האצ"ל. כוחות של האצ"ל יצאו לפרוץ את הקיר הדרומי של חומות כלא עכו ב- 4 למאי 1947 ושחררו חלק מהאסורים במקום. (מאחר והכלא ממוקם מעל הבית מרחץ \ חמאם התורכי נוצר מחזה מיוחד במינו. נשים ערביות ברחו שמאחוריהם אסירים ערבים, יהודים ובריטים). החאן עומד סביב תיאטרון רומי מהמאה ה-3 לספירה ששוחזר וחתום ע"י חדרי החאן שמתאפיין בצורת חצי העיגול. היציאות של התיאטרון נקרא וומיטוריום (ההקאה) מקור התיאטרון בתרבות היוונית, שהעלו על גביו מחזות. לכל ז'אנר היה תפאורה שאפיינה אותה
מחזה טראגי – היה מלווה בעמודים ופסלים ששררו אופי אצילי קר ונוקשה.
מחזה קומדי – היה מלווה בבתים וגלוסקאות, שהמחישו את חיי היום יום, ומעגל החיים.
מחזה סאטירי – היה מלווה בעצים ונוף כפרי שיצרו אוירה חוצצת בין תרבות לפרא.

מבנה התיאטרון והבמה
ההצגות ביוון העתיקה הוצגו תחת כיפת השמים. התיאטרון היווני נבנה על מורד גבעה לא תלולה, אך גבוהה דיה לאפשר ליושבי השורות האחרונות לראות. האודיטוריום נבנה בצורת פרסה והקיף כשני שלישים של חלל ההצגה - האורכסטרה. לאורך הגבעה נבנו ספסלים, בהתחלה מעץ ואחר כך מאבן ומדרגות שאפשרו לנוע בין השורות. האודיטוריום היה מחולק על ידי מעברים רוחביים והמדרגות, לאזורים בני 11 שורות כל אחד
בתחילה התייחס השם "תיאטרון" רק אל מקומות הישיבה (תאאומי ביוונית = לצפות, מכאן תיאטרון = מקום צפייה), אך מאוחר יותר הפכה המילה לשמו של כל החלל שבו מציגים מופעי דרמה
השורה הראשונה הייתה מיועדת לנכבדי העיר - שופטים, חברי המועצה ובעלי תפקידים שונים, ובתוכה יוחד מקום כבוד מיוחד לכוהן של דיוניסוס. שאר מקומות הישיבה היו זמינים לכלל הצופים ללא הבדלי מעמדות
במרכז התיאטרון הייתה ה- אורכסטרה (orchestra), ששימשה כרחבת השירה והריקוד של המקהלה. במרכז האורכסטרה היה משטח מוגבה שעליו ניצב המזבח של דיוניסוס (thymele) ומדרגות הובילו ממנה לחדרים שמתחת. חדרים אלו נקראו החדרים של כירון משום ששימשו לכניסת המתים ודמויות אחרות מהעולם שמעבר
מאחורי האורכסטרה ניצבה ה- סקנה, מבנה בן שתי קומות ולו שלושה פתחים ששימשו לכניסה ויציאה של שחקנים. בתוך המבנה היו חדרי ההלבשה של השחקנים וחזיתו שימשה כרקע לבמה. מהסקנה התפתחה מאוחר יותר המילה "סצינה". במקרה שלפנינו ככל הנראה לא היתה ה- "סקנה" גבוה על מנת לא לחסום את הנוף על הבריכה שמאחור, שככל הנראה יצרה רקע הולם להצגה
במת השחקנים, ''הפרוסקניון'', הייתה בין הסקנה לאורכסטרה. בתקופה הקלאסית הייתה הבמה מוגבהת במעט מן האורכסטרה ובתקופה ההלניסטית היה גובהה שלושה מטרים מעל משטח המקהלה.
הקהל והמקהלה נכנסו ויצאו משני מעברים, ה- ''פארודוי'', שנמצאו משני צדי הסקנה והובילו עד תחילת המושבים.
הבמה בתיאטרון היווני הייתה שונה מאוד מהבמה המוכרת בתיאטרון המודרני. לא היה מסך ומעברים בין המערכות התבצעו על יד שירת המקהלה על במה ריקה משחקנים. התפאורה הייתה סטטית ולא ניתנה לשינוי. הפרוסקניון ייצג את הרחוב והסקנה - את הבית. כדי להציג סצנה המתרחשת בתוך הבית השתמשו ב- ''אקיקלמה'' - משטח עץ שנדחף לבמה דרך הפתח המרכזי וייצג את פנים הבית; הקהל ידע שהשחקנים שעומדים על המשטח נמצאים כרגע בבית, פתרון מסורבל אך הכרחי במסגרת הכללים בהם פעלו
אמצעי מלאכותי אחר שהיה בשימוש כותבי המחזות היה ה- ''מֶ‏‏כָ‏נֶ‏ה'' (מכונה). המכנה היה וו תלוי מגג הסקנה ששימש להורדת פסל של האל לבמה. בטרגדיה נועדה הופעת האל לחלץ את הגיבור מאיזו תסבוכת בעלילה, ואריסטו ביקר את מחזאי תקופתו, שהתפתו לעיתים קרובות מידי להשתמש בפטנט "האל מן המכונה" (דאוס אקס מכינה) כפי שקראו לו, במקום למצוא פתרון נכון מבחינה סיפורית. בקומדיה היה למכנה שימוש נרחב במצבים קומיים. שימוש מפורסם הוא הופעתו של סוקרטס התלוי בסל היורד מהסקנה, במחזה העננים של אריסטופאנס באופן השם אותו ללעג בעיני הצופים
ממערב לתיאטרון הרומי שיצר חצי עיגול, נמתח מערבה בריכת מים שהייתה שווה לחצי עיגול התיאטרון ויצר צורת עיגול שלם או אליפסה. מאחורי ה- "אורקסטרה" במה מוגבהת בעלת עמודים חצצה בין התיאטרון לבריכת המים. מים היה יסוד חשוב מאים כמהו בתרבות הרומית שסביבו ובו היה לרומאים פעילות רבה. חשובה מכל היה הסקלפיוס \ אסקלפונים, מאחר ולריפוי המים הקדישו קשר חשוב ואף מאגי
אסקלפיוס

(ביוונית: Ἀσκλήπιος, בלטינית: Aesculapius)

הוא אל הרפואה של היוון הקלאסית ו-האימפריה הרומית. בזכות יכולת הרפואה האלית שלו, אסקלפיוס הקים את המתים לתחייה ובכך צמצם את הפער בין בני האדם לבין האלים. שני בניו נזכרו כרופאים גיבורים ב"אליאדה" ויוחסו להם שתי משפחות רופאים מפורסמות, "האסקלפיאידים", שעם אחת מהן נמנה היפוקרטס
מלוחות התודה שהוקדשו לאסקלפיוס ניתן ללמוד כי עיקר ריפוים של החולים היה בדרך של לינה במקדשים שיוחדו לו. שם הייתה דרך הריפוי מתגלה כביכול בחלום. התנאים הטבעיים במקדשים, כדוגמת אור שמש, האוויר הצח והטבילה במים היטיבו עם החולים. עם זאת, גם כוח האמונה סייע בריפוי
בקיסריה אף נמצאו פסל של נפטון (אל המים) ונחש (סמל הריפוי) הבריכה בשומי אדירה ומרוצפת בפסיפס, שבחלקים ממנה חושפת לוחות משחק מימי
נאו-מוכֵּיאַה היא זירת ה- מָיוּמַס שהם משחקי המים שמופיעים גם בקיסריה. בכניסה הדרומית משובצת בריצוף הפסיפס טַאבּוּלָה אֵינְזַטָא, מלבן שמכיל טקסט ולצידיו שני משולשים שמצביעים עליו. מאחר והמשחקים כללו פריצות היה איסור על היהודים להשתתף במיומס
ארבעת מיל יעשנה בטהרה יותר מארבעת מיל יעשנה קבין ר' אמי הורי בכפר שמי לעשו' עיסה גדולה בטומאה והלא אין שם ארבעת מילין
(תלמוד ירושלמי מסכת חלה פרק ב דף נח טור ג /ה"ב)

בתקופה העות'מאנית התיישבו בזירה מאחר והיה מקורב למקור מים עין צור, והאדמות הסמוכות לו היו פריות. ומכאן שמו של שוני = אסם התבואה
הברון אדמונד דה רוטשילד קנה את המתחם ובו חיו פועלים שעברו הכשרה בחקלאות. עם חלוף הזמן בית"ר ואצ"ל השתמשו במתחם לאימונים. בשנים האחרונות לאחר שקרס והתמוטט אחד מקירותיו קק"ל מתחזקים את האתר, ובנו בו מוזיאון לפסליו של אחיעם שושני

בית חנניה

בית חנניה

קיסריה עירו של הורדוס, ומאוחר יותר עיר רומית דרשה צורך למי שתיה. את המים העבירו מהמעיינות בדרום הכרמל על ידי אמות מים מפוארות. עין צברים עין עמיקם עינות אביאל ועינות שומי הזינו את האמה. לאורך האמה קרקוב שהוא מין סף\אדן\מפתן אשר מקשט את האמה
ויטרוביוס מתאר את אמות המים. ראשית הייתה רק האמה הדרומית. מאחר ובנו את האמה באזור הביצות האמה החלה לשקוע. ניתן לראות תחת אחת הקשתות עמוד תמך. אך מאחר וכל הקונסטרוקציה שקעה יחד הוסיפו מדרגה ליצור מפלס גבוה יותר. הרומאים שדרשו יותר מים בנו לצד האמה אמה נוספת שבה פיתחו צינורות חרס. הצינורות אפשרו להרים מים (ביצירת וואקום
(לאמה הראשונה אין תעריך! האמה השנייה מתוארכת לקיסר אדריאנוס במאה ה-2 לספירה (130 בתקופת מרד בר כוכבא

LEGXFR

. בצד האמה בולט טבולה אנזטה = טבלת מאזניים בעלת כתובת. לצידה בליטה עגולה עם כתובת זהה ומקושטת בעוף מעליה, שהיה ככל הנראה נשר האימפריה, ומתחתיה אישה בעלת כנפיים – היא אלת הניצחון ניקאה (Nike). בשלב מסוים הבינו כי את הביצההיו חייבים לעקוף, וכך עשו

מכתש רמון

מכתש רמון

שמו של מכתש רמון מגיע מוואדי רומן. העיר מצפה רמון נוסדה בפסגת העמודים (ראש אבו סרביד), שהחל את דרכו כמחנה של צריפים של כורים שמנה תחילה כ-80 איש וגדל ל-600. היום העיר מתבססת על תיירות ; 130,000 תיירים בשנה מבקרים באתר, מטיולי ג'יפים ועד לסיבות וחניות טרנסנדנטיות. כביש 40, שיורד לתוך המכתש דרומה הוא "דרך המלך" שנסלל בידי חיל ההנדסה (לא מע"צ), בשני שלבים בין. הראשון עד צומת ציחור שנסלל בין 1953-1956, וההמשך בין 1956-1958, שהתחבר עם כביש 90, דרך שיטים, בקעת קטורה, מעלה גרופית ללוטן
ניקוז המכתש העיקרי הוא בנחל רמון שמתחיל בדרום מערב ומתנקז בצפון מזרח, דרומית להר ארדון שבצורת טרפז ועצום בגודלו של 2 ק"מ, שנותן למכתש את צורת הלב. ההר במקור היה בקע בין שני הרים ועקב תופעות המכתשים שנוצרו הפך להר בין שני עמקים. סכ"ה גובה המכתש הוא 300מ' אך הצוקים והמדרונות כ-2 ק"מ עד הקרקעית

ה- _ = 300 מ'. /_ = 2 ק"מ. השוני בגבהים והניקוזים יוצרים שני אקלימים בין המכתש החם והפסגות סביב הקרירות, שלעיתים אף מושלגים. המכתש יוצר רצפה לוהטת בעלת אופי אקלימי סהר ערבי (מדבר קשוח), בעוד הפסגות מתאפיינות באקלים טורו איראני ערבתי. למכתש 4 נחלי ניקוז, עם 4 פתחי ניקוז, תופעה ייחודית למכתש רמון
נחל רמון
נחל ארדון - אדום
נחל קמאי
ונחל מעוק

בקעת ארדון

מצפונית להר ארדון בקעת מחמל, מדרום לו בקעת ארדון, שהוא האתר היפה ואטרקטיבי ביותר במכתש. מחוץ למכתש נחל ניקרות, בעל מעוק, שמנקז את רוב מי הניקוז של המכתש. בבקעת ארדון ססגוני מאוד מהצבעים שנוצרים באבני החול מתק' היורה, בניגוד לגבס הלבן מתק' הטריאס, והצורות השונים של סלעים מגמתיים. נחל ארדון מתאפיין בצבע האדום ששולט בו, נחל אפור משמו אפור, ונחל ניקרות לבן
נחל ארדון חוצה את המכתש בחתך

V

בולט ומתחבר כעבור 1 ק"מ למיאנדר של נחל ניקרות, שעובר כולו מחוץ למכתש בעוד הוא אוסף את מימיו מנהרות הניקוז של המכתש. בהמשך הנחל מצד נקרות, ובור נקרות. מזרחית עוד יותר מצודה נבטית קצרה

חאן סהרונים

מצד מחלת = חאן סהרונים, הוא חאן טיפוסי, מבנה מרובע, שבדפנות המבנה מערכת חדרים, שסוגרים על חצר פנימית, ופינת שירות הכולל מטבח. המבנה בחאן שוחזר בכך שהרימו את הקירות (רודולף כהן). ממצאי מטבעות שנמצאו באתר, תארכו את האתר, וחברו אותו לחוליה \ תחנה בדרך הבשמים
מהפסיפס שבמפת מדבא מצוין ששמו של המקום: מחלה, הוא חאן סהרונים או חאן שער המון, מאחר והוא ממקום על הפריצה שבנחל הניקוז. החאן היה תחנת לילה לשיירות הנבטיות שעברו בדרך הבשמים הנבטית – דרך המור והלבונה. אין מידע מי היו הנבטים, ומאיפה באו, רק ידוע שהם הרוויחו לא מעט מסחר הבשמים וצמחי הקטורת שהיו חשובים ברומא לקיום הפולחן הפגאני
וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת
(בראשית לו:3)
אֵלֶּה תּלְדוֹתָם בְּכוֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיוֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם
(דברי הימים א' א:29)
תעודה שנמצאה מעידה כי הנבטים היו עוסקים בסחורות של קטורת הלבונה. הירונימוס הוא הראשון שמזכיר את את הנבטים ואת תעסוקתם. פילניוס הזקן מאלכסנדריה, ודיודרוס שייכים למאה הראשונה לפנה"ס. דיודירוס מסיציליה (שנשלח בידי קרוביו של אלכסנדר מוקדון שמת בסוף המאה ה-4 לפנה"ס = 312) מצטט תעודה שבה מופיע רצון להשתלט על אוצרות הנבטים שאותם הם מביאים מפליקס ערביה, בעיר נבטית, שהיא בעיר הסלעים. בין השאר מציין דיודרוס את התפתחות הנבטים, ואת פטרה בירתם, שבארץ לא נודעת. פטרה היא עיר הסלעים (פטרוס = סלע), העיר הנבטית המרכזית. הנבטים היו נומדים שהתפתחו לאורבנים בבת אחת. פטרה (המטרופוליס) מעיד עד כמה היה לנבטים כסף, עושר, ואף צבא
הנבטים ככל הנראה גידלו גמלים למרות שהמקרא מציין אילים
כָּל צאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ יַעֲלוּ עַל רָצוֹן מִזְבְּחִי וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר
(ישעיהו ס:7)
את הגמלים (או אילים) שגדלו במספרים עצומים – במאות ואף אלפים, הנידו בלי הרף משטח מרעה אחד לשני, ובתנועה בלטי פוסקת לאתרי מים. מהפרקטיקה ומהנדידות הם הכירו את המדברות על בורים, ברמות של מומחים. במאות 2-3 לפנה"ס הדרישה לצמחי בושם וקטורת עלה. הנבטים היו פונקציונרים במרחב
טום הולנדס רוביקין מתאר את הרומאים כדיקידנטים\נהנתנים, בכך שהיו מוכנים לשלם הון עתק בכדי להגיע לסחורות האקזוטיות, למרות שהיו מפחדים לנוע במדבר, ולא ידעו את המיומנות של דרכי המדבר, מקורות מים, מדרוני מרעה, ומאגרים תת קרקעיים
הבשמים, מור ולבונה, גדלו בדרום חצי האי ערב, הפורה: צנעה, עדן, מוסקט ומוקה, תימן. דרך הבשמים נמשכה מדרום חצי האי ערב דרך ירדן, וחצתה את ישראל לנמל עזה. לאורך הציר הנבטי נמצאו 65 חאנים. מתוך ה-65 בדרך שבמרחק קצוב של כ-35 ק"מ אחד מהשני, 5 נמצאים בארץ ישראל

מואה
קצרה
נקרות
סהרונים
מחמל
את המסע ביצעו עם שיירת של כ-2000 גמלים שנשאו את הבשמים, ונמשך בין 4 חודשים לחצי שנה. בנמל של עזה קנו הסוחרים הרומאים, שפחדו פחד מוות מהמדבר, את סחורת הבושם והפליגו לרומא
עם חלוף הזמן רומא לא אהבה את שהנבטים מרוששים את האימפריה. אוגוסטוס (24 לפנה"ס – 30 לספירה) הבין כי טיב הסחר נוגס בכלכלה של האימפריה. הנבטים, דוברי ארמית, למדו את דרכי החיים, והתרבות הרומית ואף עקב ההון שעשו נשלחו מעטים ללמוד ברומא. משלחת צבאית אימפריאלית יצאה לחקור את הדרך מפטרה לחצי האי ערב, כ-2000-2500 ק"מ. המשלחת נכשלה ולא שרד ממנה אף לא אחד. שבירת השוק וקריסת המונופול הנבטי על דרך הבשמים היוקרתי קרה כאשר הרומאים פתחו את הציר הימי בים האדום, ויצרו ציר מדרום חצי האי ערב לקליסמה שבמצרים, דרך היבשה לאלכסנדריה, ומנמל אלכסנדריה לכל האימפריה השרועה על אגן הים התיכון. שבירתם של הנבטים הקל על הרומאים לספח את נחלתם לאימפריה הרומית

נחל ניקרות

נחל ניקרות בדופן הדרום מזרחי של מצלעות המכתש, מאסף את הנחלים שמנקזים את רוב מכתש רמון שנשפך, בעין יהב, לנחל הערבה. באופן לא ברור, אולי מהעוצמה של כל הנחלים שמתקבצים יחד, יוצר נחל ניקרות מיאנדר חד פעמי מחוץ למכתש. למרות שתופעת המיאנדר היא נפוצה בטבע, אחרי המיאנדר הראשון נוצרים מיאנדרים נוספים. מיאנדר ניקרות הוא ייחודי באופן שבוא הוא ייחודי לנחל. הנחל חוצב בסלעי הגיר הלבנים מתקופת הקנומן.
הסחף וסלעי הבליה יוצרים מכתשות ומיצרים (Potholes) שעם הזמן המחיצות כורסמו ויצרו מעוק מרשים, שכולל מכתשות שנקדחו בדופנו הדרום מזרחי בצורה ברורה. המעוק מבליט את הסלע הגיר הלבן, שנחשף עקב הסחף ששוחקים את חלודה שנוצרת על דפנות המעוק. במעוק מתחוללים שני תופעות מרגע השיטפון וחלפו. ראשית הסחף חושף את תחתית הנחל, והאבנים שוחקים וחופרים בדפנות ורצפת המעוק

Expose

. לאחר שהסחף נחלש הנחל משקיע חצץ שמכסה את ריצפת המעוק

Fill

. בשיטפונות עזים (1965 ו- 1995) נוצר במעוק בריכה עמוקה שמחזיקה מעמד כחודש ימים

מעלה הדקלים \ נחל ארדון

נחל ארדון מתאפיין בצבע האדום שבולט בנחל. למרות צבעו האדום, בצוקים שמלווים את הנחל שלל צבעים ורב גוניות. השכבה העליונה היא דולומיט שנוצרה בקרקעית הים, וקשה יחסית. תחתיה חרסיות מעידים על תקופת ביצות, סלע רך, ומתרכובות כימיות שונות יוצרת צבעים שונים כתוצאה מחמצון. לשכבות סלעי המשקע ניתן להבחין בפריצות אנכיות ואופקיות של סלע קשה, בולט שאינו סלע משקע. הסלעים הללו הם סלעים מגמתיים, שמלחץ תת קרקעי עולים אך לא יוצאים לפני השטח, בעודם כלואים תחת שכבות סלי המשקע הם מתקררים ומתקשים לאבן העמיד שהם. רק לאחר בליה ניתן להבחין בהם! כאשר סלע מגמתי חותך שכבות סלעי משקע באופן אנכי הוא נקרא

Dyke

.כאשר סלעים מגמתיים יוצרים שכבה אופקית בין שכבות סלע אחר הם נקראים

Sill

תצפית מעלה החמישה

תצפית קרית ענבים \ מעלה החמישה

המצפה בגובה שלכ- 800 מ' מעל פני הים ובנוף ממערב למזרח רואים
מנזר ארון הברית, אבו גוש, הים התיכון, קריית ענבים, טלזסטון, רמת רזיאל, גבעת יערים, הר הטייסים, בית הבראה, קריית ענבים, עין רפא, צובה, גוש עציון, עין נקובה (בית נקופה), נווה דניאל, חוסן, הר צובה, עמינדב, אורה, הר חרט, בית נקופה, גילה, מעוז ציון, קסטל, הר נוף, מבשרת יירושלים, גבעת שאול, ירושלים. כביש 1 עובר בנחל כיסלון, שמתחבר לנחל נחשון שמתחברים לנחל שורק
כנסיית ארון הברית נבנתה כמנהגו של מקום קדוש לשמור על קדושתו גם בחלוף השנים. על פי המסורת המקראית ועל פי עדויות שונות, נראה כי על גבעה זו שכנה קרית יערים – מקום המשמרת של ארון הברית. בעקבות מסורת זו נבנתה בתקופה הביזאנטית, במאה החמישית, כנסייה המוקדשת לארון הברית. על חורבות הכנסייה הביזאנטית קמה כנסיית "גבירתנו של ארון הברית" ב- 1925, גם היא מוקדשת לארון, וגם לגבירה, אם ישו – המופיעה בפסל שעל ראש הבניין
וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים לֵאמר הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן יְהוָה רְדוּ הַעֲלוּ אתוֹ אֲלֵיכֶם: וַיָּבאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן יְהוָה וַיָּבִאוּ אתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ לִשְׁמר אֶת אֲרוֹן יְהוָה: וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי יְהוָה
(שמואל א' ו:21-ז:2)
וַיּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו. וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה. וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלהִים וְאַחְיוֹ הלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהוָה בְּכל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים. וַיָּבאוּ עַד גּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלהִים וַיּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר
(שמואל ב' ו:1-6)

מעיין עין חמד קרוי

Aqua Bella

, מים יפים, שבו עמד מבצר צלבני, במרחק ממנזר בנות. אגדה מספרת כי האבירים היו נפגשים עם נערות המנזר סביב עין ל'מור אהבה ששינה את שמו לעין לימון, וכך ייסדו את תושבי אבו גוש. את "גוש" יש לבטא כ"רוש", ומקור השם: "רעש", הלילות גביית מיסי העולים לירושלים. המקור השני לעם זה הוא מראשית הממסד הממלוכי שקנו ילדים כעבדים במזרח, ובבא הזמן ילדיהם השתלטו על הכפרים באיזור
מבצר נוסף היה על תל צובה. בית נקופה של ימינו יושבת על צובה העתיקה, מאחר ובית נקופה הקדומה ישבה על מדרון אסטרטגי, שבו הושיבו עולים מיוגוסלביה
מעלה החמישה נקרע על שמם של חמש חברים מגרעין פולין שנהרגו ב- 1938 במאורעות 1936-39
קריית יערים, כוללת את היישוב טלסטון שבעלת גגות רעפים אדומים, ובה בית עלמין שבה אנדרטת זכרון ל"דוד מרכוס" – אמריקאי שנפל במלחמת העצמאות, חטיבת הראל פלמ"ח, אהרון רמז ודני בוקשטיין הטייסים שנפלו ערב עצמאות המדינה ועל שמם הר הטייסים
הקסטל קיים כבר מהתקופה הרומאית, והתחדשה בתקופת הצלבנים, תחת השם

Castelum = Castel.

עין יורקעם

עין יורקעם

מתחת למצד יורקעם ששמר על הדרך, אפיק נחל חתירה חוצב מעוק מחיבור מכתשות האפיק בסלעי גיר וצור. תחת הסלע נובע מעיין המתנקז בבריכה עמוקה של כ- 6 מ'. המדרגות שסורטטו מציינות כי הנקבה הייתה בשימוש, מאחר והמדרגות אפשרו לגמלים להגיע לשפת הבריכה, וכך נראה כי הנקבה סיפקה מים לשיירות. גרבה היא מימיית קדם עשויה מכלל גוף עור עיזים. העור אורר מים אך בעת ובעונה אחת מזיע מים וכך מהתאדות ההזעה מהעור המים האגורים מצטננים במדבר האכזר. טיול יפה וקלאסי מאתר זה הוא לאורך שביל ישראל לכיוון מזרח, שעולה במדרגות ומגיע למפל ו-"מעלה הפלמחים". משם השביל ממשיך למדרגות רומיות, ולמצד צפיר במעלה העקרבים

הפלמ"ח הוקם ב-1941, במהלך מלחמת העולם השנייה. תורת הלחימה כללה מסעות חימום, היה מסע מגוש עציון לעין גדי, דרך ערוגות והמנזר. והמסע הגדול מרמת רחל לרביבים דרך עין יורקעם. הדרך נתקלת בצוק מפל מים בגובה 50 מ'. בכדי לעקוף מפל הפלמ"חניקים סטו, חזרו עד פי 10 מהגובה, בכדי למצוא דרך עקיפה

באר ירוחם

באר ירוחם

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע. וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ. וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ. וַיִּפְקַח אֱלהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר
(בראשית כא:14-19 )
"פרפ' י' אהרוני מזהה את באר ירוחם עם "ראמת נגב
"וְכָל הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹת הֶעָרִים הָאֵלֶּה עַד בַּעֲלַת בְּאֵר רָאמַת נֶגֶב זאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחתָם"

(יהושע יט:8)

כמו שמות רבים שמו המקורי נשמר דרך המסורת הערבית שכינתה אותו באר הרחמים, עקב סיפור הגר וישמעאל. בתקופת המנדט הבריטי הבאר עבר שיפוץ משמעותי. מקורות מים היו מרכזיים בחיי הבדואים, ובאחיזה בבארות אפשר לבריטים מעקב על האוכלוסיות והתושבים הסובבים את צפון הנגב. מי הבאר נשאבו ואף שרתו את תושבי שדה בוקר. בסביבה ישנם גילויים מהתיישבות ומבצר ישראל במאה ה-10 לפנה"ס בתל ירוחם. הבאר מסמל צומת דרכים קדומות שיצאו לערד ים המלח, הרי אדום ומואב, עזה, קדש ברנע, וירושלים . הראשון הוא דרך שמיוחס להגר ומכוון למדבר סיני.
"וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהוה עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר"
(בראשית טז:6)
דרך נוספת מופיעה בספר שמות, כדרך מהירה יותר לבני ישראל להיכנס לארץ ישראל, מחוף ים התיכון. העם הפלשתי התגורר בתחום השפלה הנגבית הצפונית, בעזה, ואשקלון
"וְלא נָחָם אֱלהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא"
(שמות יג:17)
דרך נוספת שעמדה על פרשת הדרכים היא גבולית, ומסמלת את התיחום הדרומי של ארץ ישראל הקדום
"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד ישֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי"

(במדבר כא:1)

מאחר ודרך האתרים הייתה גבול ישראל, לאורך דרכה הוקמו מצודות בטחון, בקדש ברנע, ניצנה, ירוחם, ערער, וערד. לאורך התקופות סביב המבצרים ועל יסודות קיימים שבטים ועמים הקימו את מצודותיהם, ודרכים התפתחו על דרכים שקדמו להם

באפוגת מלחמת השחרור, שביולי 1948, ברנדות השוודי מגיע לישראל לנסות ולגשר בין ישראל וירדן. בסופו של דבר נרצח ברח' הפלמ"ח שבירושלים, ואם מותו נפסקו השיחות עם ישראל, לגבי הנגב, שמבחינת ישראל לא היה נושא למשא ומתן. באותו רגע מדיניות ישראל פנתה כיוון מהגנה בלבד על שטחים, להרחבת שטחים. שתי חטיבות יצאו להלחם ולכבוש את הנגב עד אילת, חטיבת הנגב וחטיבת גולני, נפגשו בבאר ירוחם ערב היציאה לשטח. החטיבות התפצלו
חטיבת הנגב עלו על הרי רמון, צניפים, עובדה, דרך תחנה מיצרית, וירדו לאילת
חטיבת גולני חדר מקורנוב, מישור הימים, מעלה עקרבים, חצבה, בדרך אפר בריטים לאום ראשרש
בתחרות שנוצרה בין החטיבות, מי יגיע לאילת ראשון , חטיבת הנגב ניצחה. למרות שהיה לחטיבת גולני דרכי אפר בריטיות, הם התעקבו בסרפנטינות מעלה עקרבים, ובתיל בבאר אורה שסימן כי יש שדה מוקשים לפניהם (שככל הנראה חטיבת הנגב הציבה (להם כמכשול סרק

ציר המעיינות

חורבת סעדים

שביל בסימון ירוק
חורבות המדרגות החקלאיות ומלחמת העצמאות הם הנושאים המרכזיים שמלווים את הרי ירושלים. הקרב הראשי היה על ירושלים, והקרבות האינטנסיביות ביותר היו בהרי ירושלים, והתמקדו על הפרוזדור לירושלים שהשתרע במתחם של 4קמ' על 24קמ'
צורת החקלאות בנויה מנקבות וטרסות שנוצרו שניהם בליטוש יד אדם על הגיאומורפולוגיה הקיימת. שלוחות הנחלים של עמינדב, שורק, וסלמון, מצטלבים בנחל רפאים
לשם סעדים שני מקורות אפשריים: אל סעידה – הגברת המאושרת, או רם ונישא
במקום קיים מכלול של בניינים עתיקים: מחסנים גדרות, מחבש אבן, ובית תפילה מוסלמי. בשמורה גדלים עצי אלון מצוי וחרוב מהגדולים באזור, וכן אחד הריכוזים הבודדים של נורית ירושלים הצהובה, שפורחת באביב. חיות בן בהן: תנים, שועלים, דרבנים, צבאים, מיני מכרסמים וזוחלים, ציפורי שיר ועופות דורסים, שמצאו להם משכן בשמורה
בתוקפה הביזנטית (רומי – פוסט יווני) המתחם תפקד כבית חווה. ונמצא על קורה כיתוב בלטינית שהיה כאן "בית מדרשו של הכומר מריאנוס", וכך מתחם לימוד נוצרי
ניתן לראות בסיס למכבש שמן זית, שהיה כנראה חלק מבית בד
מסורת האגדה מספרת כי זה היה מקום תפילה, שעלו אליו נשים עקרות, לבקר קדוש מוסלמי שנתקדש בסגולות לעזור לנשים (עקרות, וכך הביא לנשים אושר (סַעֲדָה
באתר עץ חרוב ואלון, שמתקדשים בזכות קברי המוסלמים הסמוכים להם
ב-1948 כל האזור שממה מלבד היער בשער הגיא שמחלקת היעור הבריטי נטעה . כל הייעור של הרי ירושלים הם צמיחה פוסט 1948. חרובים ואלונים היו עצים בתקופות עתיקות אך ליערות מגדלים עצי ארז ואילה כפי שראינו בביתר, אך לא פחות חשוב גם לימי קדם היה האורן
"לִכְרָת לוֹ אֲרָזִים וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר נָטַע ארֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל"
(ישעיהו מד:14)

חורשת הארבעה
מול הנוף הצפוני, בתחילת שביל ישראל שמסתעף על המדרון הדרומי של השמורה, אנדרטא של קק"ל לזכרם של ארבעת חיילי דוכיפת שנפלו במלחמת ששת הימים בכיבוש הר האושר, שניתן להבחין בה מעבר לעמק על הר קירח מלבד המסגד שעל קברו של שמואל הנביא. מערבית מהר האושר ניתן להבחין בישובים, מעל הפסגות הר אדר, מעלה החמישה, ובראש גבעת צובה מבצר
הר אדר היא הנקודה הגבוה ביותר במרחב הצפוני של ירושלים, 880 מ'. משמאלו בית המלון של קיבוץ מעלה החמישה אחד מארבעת היישובים שהיו בהרי ירושלים במלחמת השחרור (נווה אילן, קרית ענבים, מעלה החמישה ורמת רחל). אפשר להוסיף גם את המושבה הקטנה מוצא. 40 יישובים ערבים היו בהרי ירושלים, חלקם יישובים גדולים מאוד, כמו בית מסמיל ומלחה. ניתן לראות בוואדי את אבן ספיר ונחל שורק. את צובה "בל מונד". צובה הוא שם מקראי. על גבעת צובה היה כפר ערבי בשם "סובא". ביולי 48 נחבש סובא בקרב 10 הימים. (סיפור של פלוגת העולים החדשים) אנשי סובא שוקמו ישר אחרי מלחמת השחרור בתקציב של מדינת ישראל

ציר המעיינות
"גַּן נָעוּל אֲחתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם"

(שיר השירים ד:12)
"יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה"

(שיר השירים ב:14)

בניגוד למעיינות הגליל שנובעים בצורה טבעית בין סלעים ואבנים, המעיינות סביב ירושלים אינם נובעים באופן טבעי, ולולא יד אדם לא היה חוצב את הנקבה, ואת המאגרים לא היו המים מתנקזים לאפשר לבני אדם לתעל לטובת חקלאות, ובימינו פנאי. אופן בניית המעיינות מתאפשר עקב האופן הגיאולוגי שבהרי ירושלים. כמעט בכל המקרים מדובר בסלע אטום = אקויקלוט, בבסיסו של סלע מזרים = אקויפר. בהרי ירושלים שלושה קומות הידראוליות, שמופרדים זה מזו בשכבות סלע אטומים לחדירת מים, רוב מעיינות ירושלים נובעים מהקומה הראשונה. צורה אחת של יצירת מעיין היא מתצורת הכפירה, השנייה היא מקומה ההידרולוגית תצורת הסטף. בצורה שלפנינו יד אדם חפרה מערה בתוך סלע האקויפר (גיר), בצמוד לבסיסו השוכב על סלע אקויקלוט (חוואר מוצא, גרגיר זעיר, צהבהב- שניהם סלעי משקע). מאחר והסלע רווי במי תהום שלכודים מעל לשכבת הסלע האטומה, הם נוזלים לתוך החלל המערה, מתנקזים, ונשפכים החוצה, ושוב מתנקזים בבריכות שהאדם יצר לאגירתם. תחת המעיין טרסות שאליהם מובילות אמות מים - תעלות שילוח, שניתן לפתוח ולחסום, להשקיית הצפה. חלוקת המים לטרסות הוא עניין הנדסתי, כמות המים (קוב) מכתיבה את אזור ההשקיה (דונם). מאחר וצורת ההשקיה הייתה בהצפה, פילסו את הטרסות במעלה אחת מטרסה אחת לשנייה, כדי למנוע הצפה של ממש, ולבקר ניקוז תקין מטרסה לטרסה

PEF
חוקריו תארכו את המעיין בביתר לתקופת מרד בר כוכבא, אך זה אינו עונה על כמה היא קדמה לפני המרד. באבו גוש המעיין שמלווה בכתובת

LEGXFR

שהיה מחנה רומי גדול, קדומה לשנת 70 לספירה, ונחשבת להרודיאנית שמתארך אותה ל-40-3 לפנה"ס. העובדות הנ"ל מעצבים תמונה די מדהימה כי הידע של סוגי הסלעים, ניצולם, חציבת חדרי המעיינות – שבמקרה של עין חינדק נחפרה כ-75מ', ועין ג'וויזה כ-240מ' לתוך הצור, איסוף המים, אגירתם, תעלות והטרסות שכולם נקבעו מכוח המשיכה של מים זורמים נבנו ופעלו עוד לפני כ-2000 שנה, בתקופת בית שני, ועוד מתופעלים בכפרים שונים ובסטף
:בשביל ציר המעיינות נעבור על פני שש מעיינות
מעיינות חלקת העדשים הקטנות

עינות עמידנב (וענות בוזי (עבורזהאמיר באופלד
טל: 026429289אומנות חיבורי עץ. משתמש בעצים כרותים ומתים. בונה פסלים וטוטמים. משלב את הפילוסופיה המערבית אינדיאני אמריקאית, יחד עם פילוסופית העץ (יסוד חמישי שמכיל בו את כל ארבעת היסודות) מהמזרח של הפונג שווי הדאואיסטי, בבית מלכה צנוע ונאה על שביל ישראל והשביל הירוק

עין חנדק
שמו פרסי, ובערבית משמעותו החפירה. המעיין מציינת מערכת מורכבת יותר של חפירות לגילוי מים על פני השטח. המעיין נמצא ממפלס הביניים, השני שבמדרגות ההידראוליות שבהרי ירושלים. גם הוא מסוג כפירה, רק הפעם בגיר אמנטל (מחורר כמו גבינת אמנטל), ועל סלעי חוואר קטנה. מערכת של שלושה מובילים תת קרקעיים מזינים את המעיין. זרוע אחת בעורך של כ-75מ' (שהיה פעם הארוך ביותר עד שנגלה עין ג'וויזה) ואחת באורך של 30מ'. המים נאגרים בשלוחה, בבריכה תת קרקעית
ליד המעיין שני עמודים המציינים את הכניסה למנזר יוחנן במדבר במדרון הצפון מערבי של אבן ספיר. המנזר הוא הפרנסיסקני ומסמל את המקום אליו ברח יוחנן מהרומאים. הנזר סביב המערה והמעיין שבו לפי המסופר האדמה נפתחה ונבעו מים, ועץ חרוב שצמח להאכילו. מהמעיין לאורך השביל, אמת מים שהובילה מים לטרסות, ולגולת הכותרת – הכותל הקטן.

בשנות ה-60 היה ניסיון של קק"ל ובית ספר שדה לשחזר את האוטופיה שהתרחשה באזור כמו שהיום קק"ל שיקם ומתחזק בסטף, אך מעבר לשיקום היה צורך בתחזוקה, שלא פעלה. הכותל הקטן ממחיש עד כמה הבניה הייתה מסורטטת ופרי הנדסה מעמיקה. החומה תחמה את הטרסה האחרונה שכבר לא עמדה במדרון הגיא, אך בשיפוע חד יותר, וסכרה כביכול טרסה מלכותית, מלאכותית, נוספת, על טבעית. תצורתה ואופייה מזכירה את בנייתו המוניומנטלית של הורדוס בבניה יבשה, שבהם משטחי המגע מסורטטים במדויק. הבניה היבשה אפשרה עודפי מים לנוע בין הסלעים, ולהסיר לחץ מהטרסה למוטט את החומה. בנוסף לכך המערונת הקטנה, סגנון חדר מעיין, גם נועד לנקז עודפי מים, להסיר לחץ מהתמוטטות החומה

נבי סמואל

נביא שמואל
מהמצפה בגג (908מ') ניתן להבחין בכיוון צפון מזרח גבעה קרחת, עם שני אנטנות שידועה בשם "גבעה" ומוכרת מסיפור הפילגש בגבעה. מצפון ניתן לראות בבירור את גבעת גבעון ומערבית לה את עמק איילון

(וַיּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן (יהושע י:12 "
בעמק קרקע משובח לחקלאות, ומהווה פקפוק וסירוב בכריעת הברית בין הגבעונים ליהושע. על המדרון הצפוני של הכפר, בור מים עצום, עם מדרגות מעגליות. כביש 443 הוא ציר עתיק ימין שחיבר את קו החוף עם ירושלים, מתקופת המקרא ואף הרומאים בנו בו כביש. בין מלחמת השחרור וששת הימים, טילים ערוכי טווח שהוצבו על הר השמחה והר גילה, יצרו את "פרוזדור ירושלים" שהצטמצם ונהיה צר ככל שקרבו לעיר
בית אכסא מדרום להר השמחה ככל הנראה ירש את שמו מהלגיון הרומי (ה-10) שהתאכלס במקום. בקרחת לצד רמות 06, "גילו כפר צלבני בעל רחוב מרכזי ומשקיות שדומים לכפר שנמצא ב"קוביבה

ב-1192 הצלבנים בונים מבצר בראש ההר שהם מכנים הר השמחה. במהלך מסע הצלב ה-3 ריצ'ארד לב הארי שואף לכבוש את ירושלים ונכשל, ומתואר כשהוא מכסה את פניו מבושה
במקור המבנה שרואים היה כנסיה. הכניסה הייתה מכיוון המקום שבימינו המסגד והחלל הריק היה הטרנספט, שנראה כאילו היה יכול להיות האפסיס, והמדרגות לצריח שנתווסף מאוחר יותר, היה האפסיס
(וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה"(שמואל א' כה:1
עד החפירות של ד"ר יצחק מגן מתייחסים לרמה "תל א-נצבה" ליד רמאללה למקום קבורתו של שמואל. ד"ר יצחק מגן מוצא שרידים רבים מהתקופה הצלבנית: אולמות צלבנים, מערכת גשרים בחזית הכניסה שמדרום מזרח לכנסיה, יחד עם משטחי סלע ענקיים, אורוות אבוסים, ואבנים גדולות לאפשר לאבירים לעלות על סוסיהם. כלומר האתר תפקד למצודה של כפרים צלבניים ששכנו סביב לה. בנוסף לגילויים מתקופה הצלבנית מתגלה שריד מבנה הגדול והקדום ביותר מתקופת החשמונאים, שגורמים לו לקבוע כי זהו אותו "מצפה", אותו ההר שאליו קרא מתתיהו למאמינים להתאגד למלחמה נגד היוונים בקריאה: "מי לה' אלי" התחולל על הר השמחה. בבסיס הבניין החשמונאי שרידים מתקופת בית ראשון שמעלים לדיון שוב את האפשרות שאכן שמואל הנביא קבור בתל, עירו של שמואל "מצפה". המסורת עם שמואל הנביא הביאה לכך שהמקום נתקדש לנצרות, ליהדות ובמידה פחותה גם לאסלאם ; ובמקום ניצב אחד הבניינים היחידים בארץ, ששימשו במהלך הדורות מקום תפילה לשלוש הדתות. מתחת לקבר של שמואל הנביא במסגד, בית כנסת ובו הקבר של שמואל הנביא לפי המסורת שהושרשה עוד מבנימין מטודלה, בתקופת הצלבנים. מטודלה היה הראשון שמספר על מסורת קבר שמואל הנביא, בחשיפה מעניינת הוא מתעד כי משנת 1173 היהודים חגגו בכ"ח באייר את חג שמואל הנביא (משנת 1967 בכ"ח באייר חוגגים בימינו את יום ירושלים). בעקבות הרמב"ן שעולה לארץ, יהודים נוספים וחסידים עולים והמקום נמצא בשליטה יהודית, שחיים בשרידי המבצר הצלבני, שעמדה איתנה עוד בתקופת הממלוכים עד לכיבוש סלח א-דין. עד המאה ה-18 יהודים מופעל בידי יהודים, למרות שב-1219 אל מוע'טם עיסא הורס את חומות ירושלים ואת הביצורים הצלבניים בקו החוף, כמו החומה שצפונית מיפו. במאה-18 מוחמד אל חלילי (חליל = חבר, חברון = חבר קטן = אברהם חברו הקטן של ה') מגרש את היהודים ובונה בו את המסגד, ועל הגג את הצריח. במלחמת העולם הראשונה התורכים מתבצרים במבנה. ב-9 לדצמבר 1917, הבריטים כובשים את האתר לאחר קרבות מרים והופכים אותו לסמל כיבוש. במהלך המלחמה הצריח נפגע, ובתקופת המנדט משפצים אותו. בליל הסדר ה-23 באפריל 1948, גדוד הפורצים מחטיבת הראל בקריית ענבים, כובשים את בית איכסא, ומנסים לכבוש את קבר שמואל. הפעולה נכשלה מאחר והפעולה בבית איכסא אפשרה לערבים להתבצר ולהתכונן לקרב. הכישלון גורף עימו 30 חיילים (ו-17 בקסטל), וקיים עבורם אתר הנצחה בהר אדר. במלחמת ששת הימים ישראל כובשת את ההר