בית אהרונסוןבית אהרונסון היה המרכז למחתרת הריגול של קבוצת ניל"י שנשמר ע"י רבקה אהרונסון (האחות הקטנה) שהקימה קרן לשימורו וניהולו, והפך לאתר ההנצחה הראשון בישראל כבר ב-1956
ב- 1998 הוסיפו לבית את מבנה ההדרכה והמידע שמתעדת את השלטון התורכי, בתקופת ההתיישבות הראשונה ואת שואת התורכים נגד הארמנים, שהתורכים מתכחשים לו עד היום
כל חטאם של בני העם הארמני בממלכה העות'מאנית הסתכם בכך שהשתייכו לעדה הנוצרית עתיקה, ושהתגוררו ברובם באזור אסטרטגי סמוך לגבול עם רוסיה. משפרצה מלחמת העולם הראשונה ושתי השכנות , תורכיה ורוסיה, ניצבו משני עברי המתרס, נחרץ גורלם של הארמנים – לשבט.
משניתנה ההוראה "לטפל" באוכלוסיה זו החלו זרועות הביטחון בהגליות המוניות, בהרעבה שיטתית, בהריסה טוטאלית של יישובים, בהתעללות ובמעשי טבח נרחבים. עם תום המבצע
שנערך בסוף 1915, התברר כי מאות אלפים מבני העם הארמני נספו. האוכלוסייה הארמנית בתורכיה פחתה כדי מחצית
שרה אהרונסון, בדרך שובה ארצה מתורכיה, הייתה עדת-ראייה למחזות זוועה
ראיתי עם שלם, חסר אונים, מפרפר בייסורי גסיסה כמעט ללא התנגדות. אלה בני העם הארמני אף שכל חטאם היה היותם נוצרים ולא מוסלמים. ראיתי בדרכי בנסיעותיי ברכבת לארץ, מאות גופות, גברים נשים וטף, מוטלות משני צידי המסילה וכלבים ניזונים מפגריהם... באותם רגעים ידעתי כי אלחם בתורכים ובשלטונם בארץ. חיי אקדיש למלחמה בשלטון האכזר הזה עד שיסתלק מארצנו. כי גורל דומה צפוי לכל המיעוטים הלאומיים באימפריה המנוונת והמושחתת הזו ובתוכם גם אנו היהודים
הטבח המחריד בארמנים נתפרש כאות אזהרה למייסדי ניל"י וחבריהם
שרה אהרונסון, בדרך שובה ארצה מתורכיה, הייתה עדת-ראייה למחזות זוועה
ראיתי עם שלם, חסר אונים, מפרפר בייסורי גסיסה כמעט ללא התנגדות. אלה בני העם הארמני אף שכל חטאם היה היותם נוצרים ולא מוסלמים. ראיתי בדרכי בנסיעותיי ברכבת לארץ, מאות גופות, גברים נשים וטף, מוטלות משני צידי המסילה וכלבים ניזונים מפגריהם... באותם רגעים ידעתי כי אלחם בתורכים ובשלטונם בארץ. חיי אקדיש למלחמה בשלטון האכזר הזה עד שיסתלק מארצנו. כי גורל דומה צפוי לכל המיעוטים הלאומיים באימפריה המנוונת והמושחתת הזו ובתוכם גם אנו היהודים
הטבח המחריד בארמנים נתפרש כאות אזהרה למייסדי ניל"י וחבריהם
ניל"י
וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לא יְשַׁקֵּר וְלא יִנָּחֵם כִּי לא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם
(שמואל א' טו:29)
(אהרון אהרנסון (1876–1919
היה ארגונום ומדען, יזם ופוליטיקאי ציוני. ראש מחתרת ניל"י. נולד בבאקו, רומניה, והיה בנם הבכור של אפרים-פישל ומלכה אהרנסון, ממייסדיה של זיכרון יעקב ומראשוני העליה הראשונה. כבר מילדותו התחבר לחקלאות הארץ, ובשנת 1891, בהיותו כבן 15 בלבד, התמנה לעוזר-מתמחה בצוות המדריכים החקלאים של פקידות הברון רוטשילד בזכרון יעקב. על בסיס הצטיינותו, נשלח על-ידי הברון רוטשילד ובמימונו ללימודי אגרונומיה בביה"ס הגבוה לחקלאות בגריניון שבצרפת. עם סיום לימודיו בשנת 1896, שימש כמדריך החקלאי הראשון של המושבה מטולה שזה-עתה נוסדה. במהלך השנים הבאות המשיך ועסק בתחומים רבים הקשורים לחקלאות ולפיתוח אגרו-טכני בארץ, פרסם מאמרים על במות מדעיות אירופיות, והיה לאישיות ידועה. ערך מסעות מחקר רבים ברחבי הלבנט (ארץ ישראל, עבר הירדן, סוריה והלבנון - כולם אז חלק מהאימפריה העות'מאנית), במסגרתם גילה בשנת 1906 את 'אם החיטה'. תגלית זו הביאה לאהרון אהרנסון תהילה עולמית, ובין השאר – ב- 1909 הזמנה של משרד החקלאות של ארה"ב לביקורים ארוכים באמריקה. אחת מתוצאותיהם הבולטים של הקשרים שיצר בארצות הברית עם פעילים ואלי-הון יהודים הייתה הקמתה בשנת 1910 של תחנת הניסיונות החקלאית בעתלית - הראשונה מסוגה במזרח התיכון. בפברואר 1915 מינהו ג'אמל פחה, כמפקח הכללי על המלחמה בארבה. קירבתו לשלטונות התורכיים הביאה את אהרונסון להכרה, שאין למפעל הציוני כל סיכוי במסגרת שלטונה של תורכיה. בצוותא עם אבשלום פיינברג, הקים א אהרונסון את רשת הריגול לשירת בעלות הברית. בעת מלחמת העולם הראשונה הקים וניהל את מחתרת ניל"י, שפעלה לסיום השלטון התורכי-עות'מאני בארץ-ישראל ולכיבושה בידי הבריטים, על-מנת לקדם את הקמת הבית היהודי הלאומי בארץ. (אהרון אהרנסון נודע גם כיהודי הראשון בארץ ישראל, שהיתה ברשותו מכונית פרטית. ב-1912 נהג אהרונסון בפורד מודל טי, שכנראה לא שרדה זמן רב, מאחר שלא נמצא מי שיתחזקה). בתום המלחמה צורף אהרונסון למשא ומתן על חוזי השלום כמומחה לקביעת שטח המנדט הבריטי בארץ-ישראל, תחילה צורף ל'ועד הצירים' שניהל את ענייני היישוב בארץ בתחילת הכיבוש הבריטי, ואחר כך פעל ליד חיים ויצמן במשלחת הציונית ל ועידת השלום בוורסאי שליד פאריס (1919). אז במאי 1919, באחת מטיסותיו בין לונדון לפאריס, נעלם המטוס הצבאי הקטן בו טס, והוא נספה בהיותו כבן 43
(שרה אהרנסון (1890- 9 באוקטובר 1917
מראשי ניל"י, רשת ריגול יהודית שפעלה למען הבריטים וכנגד שליטי הארץ התורכים במלחמת העולם הראשונה. נולדה ומתה בזכרון יעקב. זכתה לכינוי "גיבורת ניל"י". אהרנסון התחתנה עם יהודי אמיד ממוצא בולגרי, עמו חייתה בין יוני 1914 לסוף 1915 באיסטנבול, עד ששבה לביתה בזכרון יעקב כדי להימלט מנישואיה האומללים. במסעה בחזרה לארץ ישראל חזתה במעשי רצח עם שבצעו התורכים נגד הארמנים (שואת הארמנים), והחלה להזדהות עם אויביהם של האימפריה העות'מאנית. היא השתלבה בארגון המחתרת ניל"י, שהוקם על-ידי אחיה אהרון אהרונסון וחברם אבשלום פיינברג כדי לסייע לבריטים לכבוש את ארץ ישראל. שרה אהרנסון ניהלה את פעולותיה של רשת הריגול והעבירה מידע לסוכנים בריטיים מעבר לחוף. לפעמים ערכה מסעות נרחבים בשטחי הממלכה התורכית העותומנית, אספה מידע שימושי לבריטים, והביאה אותם ישירות אליהם במצרים. ב- 1917 יעץ לה אחיה להישאר במצרים, מחוץ להישג ידם של התורכים, אך היא שבה לזכרון יעקב כדי להמשיך בפעילותה. משקרסה הרשת סירבה שרה למלט את נפשה באמצעות הספינה "מאנאגם". לא היא תמלט את נפשה בהשאירה חברים מאחור. אז שבה אל אביה בזכרון יעקב, מתוך ידיעה שתוך זמן קצר תיעצר ותיחקר ב"שיטות" שהיו מקובלות אצל התורכים. היא אף ידעה שייתכן מאד כי תוצא להורג. חרף כל אלה הלכה שרה לקראת גורלה בעיניים פקוחות, שלמה עם עצמה ועם מעשיה. תקוותה היתה שמאסרה "ימשוך אליה את כל האש", ובכך תוכל להציל את חבריה מגורל דומה. באותו סתיו נתפסה על ידי שרותי המודיעין התורכים ועונתה במשך שלושה או ארבעה ימים בביתה. לבסוף, לאחר שנידונה לתלייה בדמשק ביקשה להתקלח ולהחליף בגדים בביתה. שם, עם אקדח שהסתירה בסליק, ירתה אהרנסון בעצמה כדי להימנע מעינוים נוספים ובכדי לא לתת לתורכים לשלוט במותה, אך היא לא מתה מייד. התורכים שמעו את הירייה ותפסו אותה. בבית כלא ניסו לרפא אותה ואהרנסון ביקשה מהרופא שטיפל בה, הלל יפה, שיזרז את מותה. לאחר 3 ימים מתה. שרה אהרנסון הונצחה בבית בו גרה והתאבדה, בזכרון יעקב, שם ישנו מוזיאון המספר את תולדותיה ותולדות ניל"י
הצוואה של שרה
"...אנחנו במצב רע מאוד, אני עוד יותר מכולם, כי כל האשמה מוטלת עלי. אני קיבלתי מכות רצח ואסרוני בחבלים. זכור אתה לספר את כל צרותינו לאלה שיבואו אחרינו. אני לא מאמינה שנחיה עוד, אחרי שמסרו והגידו בוודאי את כל האמת... תספר להם את עינויינו ומסור להם ששרה ביקשה שמכל טיפת דם שלה יינקמו כיאות. הן נקמה ביהודינו, ובפרט בממשלה שאנו גרים. לא לרחם, כמו שלא ריחמו עלינו. האמן לי שאין לי כבר כח לסבול וטוב היה לי יותר להמית את עצמי... אני אסתדר שיהיה לי איזה נשק קטן או סם. אני לא רוצה שהם יעלעלו בגופי. צרותי עוד יותר גדולות מפני שאני רואה את אבי סובל חינם... כגיבורים הומתנו ולא הודינו. מסור לועד הזכרוני, שבבוא יום פקודה ייפקדו... אנחנו עמלנו, הכנו דרך טובה ואושר עבור העם..."
הצוואה של שרה
"...אנחנו במצב רע מאוד, אני עוד יותר מכולם, כי כל האשמה מוטלת עלי. אני קיבלתי מכות רצח ואסרוני בחבלים. זכור אתה לספר את כל צרותינו לאלה שיבואו אחרינו. אני לא מאמינה שנחיה עוד, אחרי שמסרו והגידו בוודאי את כל האמת... תספר להם את עינויינו ומסור להם ששרה ביקשה שמכל טיפת דם שלה יינקמו כיאות. הן נקמה ביהודינו, ובפרט בממשלה שאנו גרים. לא לרחם, כמו שלא ריחמו עלינו. האמן לי שאין לי כבר כח לסבול וטוב היה לי יותר להמית את עצמי... אני אסתדר שיהיה לי איזה נשק קטן או סם. אני לא רוצה שהם יעלעלו בגופי. צרותי עוד יותר גדולות מפני שאני רואה את אבי סובל חינם... כגיבורים הומתנו ולא הודינו. מסור לועד הזכרוני, שבבוא יום פקודה ייפקדו... אנחנו עמלנו, הכנו דרך טובה ואושר עבור העם..."
אבשלום פיינברג
נולד ב-1889 בגדרה לזוג הביל"ויים (בֵּית יַעֲקב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְהוָה [ישעיהו ב:5]) פאני (בלקינד) וישראל פיינברג. כשהיה כבן שנתיים עקרה משפחתו ליפו, בעקבות סכסוך של אבי המשפחה עם ערבים שישבו בסביבות גדרה. אבשלום הצעיר התחנך בידי סבו, מאיר בלקינד, שהיה שומר מצוות וחובב תנ"ך מובהק, ולאחר מכן נשלח על ידי אביו ל"כֻּתאב", מקום לימוד לילדים מוסלמים, מקביל ל"חדר", שם למד ערבית וקוראן. לאחר סיום לימודיו שם, המשיך פיינברג ללמוד בבית הספר של חברת כל ישראל חברים ביפו
בימים ההם פעל אביו, ישראל פיינברג, לרכישת אדמות חדרה, עיבודן וייבוש ביצותיהן. במשך כמה שנים חי בחדרה בשעה שמשפחתו התגוררה ביפו, ולבסוף, ב-1898, עברה המשפחה כולה לחדרה. שנתיים לאחר מכן, חזרה משפחת פיינברג ליפו ולאחר מכן לירושלים
בגיל שתיים עשרה ייסד אבשלום, ביחד עם נערים נוספים, אגודה בשם "נושאי דגל ציון", שמטרתה הייתה "ארץ ישראל חופשית". כשהיה בגיל ארבע עשרה וחצי, הוחלט לשלוח את אבשלום לפריז, הן מפני שעדיין לא היה בארץ ישראל בית ספר תיכון ראוי, והן מפני מחלתו: בקיץ 1904 יצא אבשלום לסיבוב במושבות בארץ ישראל, להספיד ולקונן על מותו של בנימין זאב הרצל. כתוצאה מכך, התקרר וחלה, והעריכו כי שהייה באירופה תסייע לבריאותו
שנתיים למד פיינברג בפריז, בתיכון של "כל ישראל חברים". בצרפת ספג אבשלום את רוח תרבותה, ואף התידד עם אנשי רוח צרפתים, ובמיוחד עם ז'ק מאריטן, הפילוסוף הקתולי, ושארל פגי המשורר
לאחר ששב לארץ ישראל, ירד פיינברג למצרים, ושם עבד כפקיד. השעמום מהשהייה במצרים, ונרוולגיה שתקפה אותו, גרמו לו לנסוע לשווייץ. בשווייץ חי עד 1909, ואז נסע שנית לפריז, שם ניסה להתקבל ללימודים במדרשה הלאומית לחקלאות, אך נכשל. הוא שב לארץ, וביחד עם הוריו חוזר לגור בחדרה. בשנת 1910 הוקמה בעתלית התחנה לנסיונות חקלאיים על ידי אהרן אהרנסון, ופיינברג החל לעבוד בה, כעוזרו. בין אהרנסון לפיינברג, הצעיר ממנו בשלוש עשרה שנים, נרקמו יחסי ידידות קרובים מאוד. גם עם משפחתו של אהרנסון קשר אבשלום קשרי ידידות קרובים: הוא התחבר עם אלכסנדר אהרנסון, התידד
עם שרה אהרנסון והתארס, בהמשך, עם רבקה אהרנסון ( שכתב עבורה את השיר הנודע: "אלף נשיקות לך אהובתי").
בשנת 1913, נוסדה אגודת הגדעונים בידי אלכסנדר אהרנסון, היה פיינברג החבר היחיד בה שלא היה מבני זכרון יעקב
פיינברג, כיהודי בעל רגשות לאומיים עזים, חש שנאה חריפה כלפי האימפריה העות'מאנית, הרקובה לדעתו, ששלטה בארץ ישראל בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. עוד ב-1909 כתב לדודו, מנדל חנקין, בעקבות הפיכת התורכים הצעירים
"...בתורכיה לא נגולה עכשיו מהפכה המביאה בכנפיה חירות וצדק לעמים. זאת היא מהפכה שמחוללת אומה שליטה, אומה תורכית, אשר תמחץ עמים אחרים. הן מעצמך אתה מבין שהמהפכה איננה סימפאטית לי, שהתורכים מגעילים אותי, וזה בלבד שפלשתינה היא בידיהם דומני שהוא סיבה מספקת לכך. אני רוצה בעם תורכי חלש, אפסי, מצורע כאשר היה עד כה... אנו היהודים איננו יכולים עוד אלא לעבוד 'נגד' תורכיה, ויהיו האמצעים אשר יהיו. וכל אלה הסבורים כי יכולים אנו להיתלות בהם ולהתרומם עמם, אינם אלא משלים עצמם
קנאי אנוכי, ואינני בוש על כך. אני מכריז על זאת בקול רם. כדי להשיג את מטרתנו מוכן הייתי, אילו ניתן בידי, לשלח בהם, בתורכים, מלחמות שתים או שלוש וכל מגפה ופגע-רע, ולהעלות אותם באש כמי שמדליק נר
שנאתו לתורכים, ומחשבתו כי על יהודי היישוב היהודי בארץ ישראל לפעול למען סילוק העות'מאנים אך הלכה וגברה עם הזמן, ובייחוד לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ופרשת חדרה
באוקטובר 1914 יצאו מספר צעירים בני חדרה, וביניהם פיינברג, לטיול לילי על חוף הים. הם השתמשו בפנסים כדי להאיר את דרכם, אך בעיני כמה בדואים שצפו בהם, נדמו כמאותתים לאוניות בריטיות. הבדואים הלשינו לתורכים, ובינואר 1915 נעצרו שלושה-עשר מצעירי חדרה באשמה זו. פיינברג היה בין העצורים. הוא הובל לירושלים לחקירה, כשהוא חולה בקדחת וממלמל באוזני חבריו על סיוע שיכולים היהודים להגיש לבריטים. לבסוף שוחררו העצורים, אך רוחו של אבשלום לא נרגעה
ההתעמרות העות'מאנית ביישוב היהודי גרמה לרוחו להמשיך ולסעור. בדו"ח ששלח באוקטובר אותה שנה להנרייטה סולד, כתב על עריצותם של הקצינים העות'מאנים
...מחמת צרות אלו שבכל יום נעשו חיינו איומים, קשים־מנשוא"
במחצית הראשונה של 1915 החליטו אבשלום פיינברג, אהרן ואלכסנדר אהרנסון, כי עליהם לנקוט צעדים מעשיים כדי להביא לסיום השלטון העות'מאני בארץ ישראל, על ידי עזרה פעילה לבריטים. בתחילה, הציע פיינברג לעורר מרד צבאי של היישוב בסיוע הבריטים. מתרחיש כזה דווקא חששו מפקדי הצבא התורכי מאוד, ואחמד ג'מאל פחה כתב על כך בספרו: "אילו השיגו האנגלים והצרפתים עזרה מבני המקום והורידו שתי חטיבות בנקודה כלשהי בחוף הסורי (ביירות או חיפה, למשל), היינו נמצאים במצב נואש לגמרי". ברם, הצעה זו של פיינברג נדחתה על ידי אהרון אהרנסון, מחשש לתוצאות המרות של כישלונה. במקום זאת הוחלט להקים ארגון שיספק מודיעין צבאי לבריטים, מתוך הנחה שלכך הם נזקקו
לאחר שנשלח אלכסנדר אהרנסון למצרים וסולק ממנה, הוחלט לשלוח לשם את פיינברג, בתקווה שהוא יצליח ליצור קשר עם הבריטים. ב-30 באוגוסט 1915 יצא באוניית הפליטים "דה מוינס", עם תעודות שזייף בחיפזון, והגיע למצרים כמה ימים אחר כך. הוא הצליח ליצור קשר עם קצין המודיעין הבריטי לנרד וולי, וזה הסכים לרעיון הקמת רשת הריגול. פיינברג תודרך בשיטות איתות וקידוד המידע, וכן נתבקש להביא פרטים מסוימים אודות הצבא התורכי ואודות שני טייסים בריטיים שמטוסם התרסק בנגב. באלכסנדריה כתב פיינברג להנרייטה סאלד, האחראית על תחנת הניסיונות בעתלית, דו"ח ארוך על פעילות התחנה, שעסק גם במצב היהודים בארץ
כשחזר לארץ ב-8 באוגוסט, החל בשיטוטים שנועדו להשיג מידע, וחיבר דו"ח ובו פירט את מצב הצבא העות'מאני במקומות שונים ברחבי הארץ, מצב הדרכים ושמועות ששמע. דו"ח זה הכיל מידע מודיעיני מדויק למדי, שבדיעבד התברר, כי היה חסר לבריטים באותה עת. פיינברג ציפה לאונייה הבריטית שהוסכם כי תבוא לארץ בראשית דצמבר. אוניה זו הגיעה, אך האיתותים אליה לא צלחו משום מה. אבשלום החליט, לאחר כמה ימים, לצאת מצרימה בדרך היבשה. כך כתב ב-6 בדצמבר 1915 בדו"ח שנועד לוולי
אדוני הלייטננט,כבר החלטתי. אני יוצא בדרך המדבר, כדי לנסות להגיע אליך למרות הכל... אתה עצמך עלול אולי לחשוב כי טעית בי... שהצעיר העברי הראשון מארץ ישראל אשר... בשירותכם, היה נוכל ובוגד
פיינברג יצא דרומה, ונתפס בשטח ההפקר שבין הכוחות העות'מאניים לבין אלו הבריטיים. בטרם תלכד הצליח להשמיד רשימות בעלות אופי צבאי שנשא, ולקרוע מעליו את דרגות הקצונה התורכיות שנשא שלא כדין. הוא נעצר והושם בכלא בבאר שבע. בחקירתו טען, שהיה שם כדי לחקור את תנועת הארבה. הוא קיבל גיבוי מאהרן אהרנסון, שהיה ממונה מטעם השלטונות למלחמה בארבה (אך התפטר לפני-כן), ובסופו של דבר החקירה נסתיימה בלא כלום, ופיינברג שוחרר מכלאו בלא כלום
בהמשך, יצא אבשלום צפונה, בניסיון לחצות את הגבול באופן חוקי למדינה ניטרלית ומשם להגיע למצרים, אך נתקל בקשיים ולבסוף שב לארץ
שנת 1916 עברה כולה בניסיונות לייצר קשר יציב עם הכוחות הבריטיים שישבו במצרים. גם בראשית ינואר 1917 נראה היה לאבשלום שאין קשר כזה. מאהרן אהרנסון, שיצא עוד קודם לכן לאנגליה, לא נשמעו ידיעות
פיינברג, כיהודי בעל רגשות לאומיים עזים, חש שנאה חריפה כלפי האימפריה העות'מאנית, הרקובה לדעתו, ששלטה בארץ ישראל בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. עוד ב-1909 כתב לדודו, מנדל חנקין, בעקבות הפיכת התורכים הצעירים
"...בתורכיה לא נגולה עכשיו מהפכה המביאה בכנפיה חירות וצדק לעמים. זאת היא מהפכה שמחוללת אומה שליטה, אומה תורכית, אשר תמחץ עמים אחרים. הן מעצמך אתה מבין שהמהפכה איננה סימפאטית לי, שהתורכים מגעילים אותי, וזה בלבד שפלשתינה היא בידיהם דומני שהוא סיבה מספקת לכך. אני רוצה בעם תורכי חלש, אפסי, מצורע כאשר היה עד כה... אנו היהודים איננו יכולים עוד אלא לעבוד 'נגד' תורכיה, ויהיו האמצעים אשר יהיו. וכל אלה הסבורים כי יכולים אנו להיתלות בהם ולהתרומם עמם, אינם אלא משלים עצמם
קנאי אנוכי, ואינני בוש על כך. אני מכריז על זאת בקול רם. כדי להשיג את מטרתנו מוכן הייתי, אילו ניתן בידי, לשלח בהם, בתורכים, מלחמות שתים או שלוש וכל מגפה ופגע-רע, ולהעלות אותם באש כמי שמדליק נר
שנאתו לתורכים, ומחשבתו כי על יהודי היישוב היהודי בארץ ישראל לפעול למען סילוק העות'מאנים אך הלכה וגברה עם הזמן, ובייחוד לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ופרשת חדרה
באוקטובר 1914 יצאו מספר צעירים בני חדרה, וביניהם פיינברג, לטיול לילי על חוף הים. הם השתמשו בפנסים כדי להאיר את דרכם, אך בעיני כמה בדואים שצפו בהם, נדמו כמאותתים לאוניות בריטיות. הבדואים הלשינו לתורכים, ובינואר 1915 נעצרו שלושה-עשר מצעירי חדרה באשמה זו. פיינברג היה בין העצורים. הוא הובל לירושלים לחקירה, כשהוא חולה בקדחת וממלמל באוזני חבריו על סיוע שיכולים היהודים להגיש לבריטים. לבסוף שוחררו העצורים, אך רוחו של אבשלום לא נרגעה
ההתעמרות העות'מאנית ביישוב היהודי גרמה לרוחו להמשיך ולסעור. בדו"ח ששלח באוקטובר אותה שנה להנרייטה סולד, כתב על עריצותם של הקצינים העות'מאנים
...מחמת צרות אלו שבכל יום נעשו חיינו איומים, קשים־מנשוא"
במחצית הראשונה של 1915 החליטו אבשלום פיינברג, אהרן ואלכסנדר אהרנסון, כי עליהם לנקוט צעדים מעשיים כדי להביא לסיום השלטון העות'מאני בארץ ישראל, על ידי עזרה פעילה לבריטים. בתחילה, הציע פיינברג לעורר מרד צבאי של היישוב בסיוע הבריטים. מתרחיש כזה דווקא חששו מפקדי הצבא התורכי מאוד, ואחמד ג'מאל פחה כתב על כך בספרו: "אילו השיגו האנגלים והצרפתים עזרה מבני המקום והורידו שתי חטיבות בנקודה כלשהי בחוף הסורי (ביירות או חיפה, למשל), היינו נמצאים במצב נואש לגמרי". ברם, הצעה זו של פיינברג נדחתה על ידי אהרון אהרנסון, מחשש לתוצאות המרות של כישלונה. במקום זאת הוחלט להקים ארגון שיספק מודיעין צבאי לבריטים, מתוך הנחה שלכך הם נזקקו
לאחר שנשלח אלכסנדר אהרנסון למצרים וסולק ממנה, הוחלט לשלוח לשם את פיינברג, בתקווה שהוא יצליח ליצור קשר עם הבריטים. ב-30 באוגוסט 1915 יצא באוניית הפליטים "דה מוינס", עם תעודות שזייף בחיפזון, והגיע למצרים כמה ימים אחר כך. הוא הצליח ליצור קשר עם קצין המודיעין הבריטי לנרד וולי, וזה הסכים לרעיון הקמת רשת הריגול. פיינברג תודרך בשיטות איתות וקידוד המידע, וכן נתבקש להביא פרטים מסוימים אודות הצבא התורכי ואודות שני טייסים בריטיים שמטוסם התרסק בנגב. באלכסנדריה כתב פיינברג להנרייטה סאלד, האחראית על תחנת הניסיונות בעתלית, דו"ח ארוך על פעילות התחנה, שעסק גם במצב היהודים בארץ
כשחזר לארץ ב-8 באוגוסט, החל בשיטוטים שנועדו להשיג מידע, וחיבר דו"ח ובו פירט את מצב הצבא העות'מאני במקומות שונים ברחבי הארץ, מצב הדרכים ושמועות ששמע. דו"ח זה הכיל מידע מודיעיני מדויק למדי, שבדיעבד התברר, כי היה חסר לבריטים באותה עת. פיינברג ציפה לאונייה הבריטית שהוסכם כי תבוא לארץ בראשית דצמבר. אוניה זו הגיעה, אך האיתותים אליה לא צלחו משום מה. אבשלום החליט, לאחר כמה ימים, לצאת מצרימה בדרך היבשה. כך כתב ב-6 בדצמבר 1915 בדו"ח שנועד לוולי
אדוני הלייטננט,כבר החלטתי. אני יוצא בדרך המדבר, כדי לנסות להגיע אליך למרות הכל... אתה עצמך עלול אולי לחשוב כי טעית בי... שהצעיר העברי הראשון מארץ ישראל אשר... בשירותכם, היה נוכל ובוגד
פיינברג יצא דרומה, ונתפס בשטח ההפקר שבין הכוחות העות'מאניים לבין אלו הבריטיים. בטרם תלכד הצליח להשמיד רשימות בעלות אופי צבאי שנשא, ולקרוע מעליו את דרגות הקצונה התורכיות שנשא שלא כדין. הוא נעצר והושם בכלא בבאר שבע. בחקירתו טען, שהיה שם כדי לחקור את תנועת הארבה. הוא קיבל גיבוי מאהרן אהרנסון, שהיה ממונה מטעם השלטונות למלחמה בארבה (אך התפטר לפני-כן), ובסופו של דבר החקירה נסתיימה בלא כלום, ופיינברג שוחרר מכלאו בלא כלום
בהמשך, יצא אבשלום צפונה, בניסיון לחצות את הגבול באופן חוקי למדינה ניטרלית ומשם להגיע למצרים, אך נתקל בקשיים ולבסוף שב לארץ
שנת 1916 עברה כולה בניסיונות לייצר קשר יציב עם הכוחות הבריטיים שישבו במצרים. גם בראשית ינואר 1917 נראה היה לאבשלום שאין קשר כזה. מאהרן אהרנסון, שיצא עוד קודם לכן לאנגליה, לא נשמעו ידיעות
(אף שכבר הגיע למצרים בדצמבר 1916)
ופיינברג, שניהל בהיעדרו את תחנת הניסיונות, סבר שיש צורך דחוף להגיע למצרים. הוא יצא, בדרך לחצי האי סיני, יחד עם יוסף לישנסקי, כשהם מחופשים לבדואים. בלילה שבין ה-19 ל-20 בינואר תעו בדרכם, והסתובבו במעגלים. ככל הנראה, פגשו בדואי אשר דרש מהם להתלוות עמו אל האוהל שלו (ולמעשה, להסגיר את עצמם לתורכים). לישנסקי הכה אותו ואיים עליו באקדחו. הצעיר הבדואי, יונס אלבחבח, הלך אל האוהל ודיווח על פיינברג ולישנסקי. שני ז'נדראמים תורכיים וכשלושים בדואים יצאו ללכוד את פיינברג ולישנסקי. בהתקלות נפצעו לישנסקי ופיינברג. לישנסקי נמלט, ופיינברג, שנפצע בירכו ולא יכול היה לנוע, ירה בז'נדראם התורכי בתגובה לדרישה לזרוק את נשקו. בעקבות זאת, נורה בראשו ונהרג. מן התמרים שנשא עמו צמח, מאוחר יותר, עץ דקל שעל פיו נתגלה מקום קברו
לאחר שנעלם אבשלום פיינברג בחולות המדבר באזור רפיח, נעשו ניסיונות לא מעטים לחפש את גופתו. הניסיונות הראשונים נעשו בתקופה הסמוכה להירצחו של פיינברג, הן על ידי הבריטים והן על ידי אנשי ניל"י. בראשית שנות השלושים מצא המהנדס בנימין רן את מקום הקבר, אך זיהויו (הנכון) נדחה. רק לאחר מלחמת ששת הימים, משתפס צה"ל את השטח שבו נרצח פיינברג, פוענחה התעלומה באופן סופי על ידי שלמה בן אלקנה, והשלד שנמצא ב- "קבר-אל-יהוד" תחת עץ התומר, על ידו זוהה כְּזה של אבשלום פיינברג, והועבר בטקס צבאי להר הרצל. מציאת השלד והעברתו גרמו לטיהור שמו של יוסף לישנסקי מן ההאשמות ברצח אבשלום, כמו גם עוררו דיון ציבורי בישראל באשר למעשיה של רשת הריגול ניל"י כולה. בעקבות זאת הועברו, בסופו של דבר, עצמותיהם של אנשי ניל"י נוספים להר הרצל בטקסים ממלכתיים ואנשי ניל"י זכו להנצחה רשמית של מדינת ישראל
הסיסמה : ניל"י
אל אבשלום פיינברג ואהרון אהרונסון מקימי רשת הריגול, חברו צעירים מהמושבות זכרון-יעקב, חדרה וראשון לציון, כמה מפועלי תחמת הנסיונות בעתלית וכמה ידידים קרובים של השניים
תחילה לא נשא ארגונם שם. במסמכי המודיעים הצבאי הבריטי הוא כונה : "ארגון איי" לימים כאשר נוצר צורך בסיסמה שתקל על ההזדהות בין החברים שהמתינו על החוף, לבין הספינה "מאנאגם", הציע החבר ליובה שניאורסון את הקוד ניל"י, ראשי תיבות למילים: נֵצַח יִשְׂרָאֵל לא יְשַׁקֵּר
לאחר שנעלם אבשלום פיינברג בחולות המדבר באזור רפיח, נעשו ניסיונות לא מעטים לחפש את גופתו. הניסיונות הראשונים נעשו בתקופה הסמוכה להירצחו של פיינברג, הן על ידי הבריטים והן על ידי אנשי ניל"י. בראשית שנות השלושים מצא המהנדס בנימין רן את מקום הקבר, אך זיהויו (הנכון) נדחה. רק לאחר מלחמת ששת הימים, משתפס צה"ל את השטח שבו נרצח פיינברג, פוענחה התעלומה באופן סופי על ידי שלמה בן אלקנה, והשלד שנמצא ב- "קבר-אל-יהוד" תחת עץ התומר, על ידו זוהה כְּזה של אבשלום פיינברג, והועבר בטקס צבאי להר הרצל. מציאת השלד והעברתו גרמו לטיהור שמו של יוסף לישנסקי מן ההאשמות ברצח אבשלום, כמו גם עוררו דיון ציבורי בישראל באשר למעשיה של רשת הריגול ניל"י כולה. בעקבות זאת הועברו, בסופו של דבר, עצמותיהם של אנשי ניל"י נוספים להר הרצל בטקסים ממלכתיים ואנשי ניל"י זכו להנצחה רשמית של מדינת ישראל
הסיסמה : ניל"י
אל אבשלום פיינברג ואהרון אהרונסון מקימי רשת הריגול, חברו צעירים מהמושבות זכרון-יעקב, חדרה וראשון לציון, כמה מפועלי תחמת הנסיונות בעתלית וכמה ידידים קרובים של השניים
תחילה לא נשא ארגונם שם. במסמכי המודיעים הצבאי הבריטי הוא כונה : "ארגון איי" לימים כאשר נוצר צורך בסיסמה שתקל על ההזדהות בין החברים שהמתינו על החוף, לבין הספינה "מאנאגם", הציע החבר ליובה שניאורסון את הקוד ניל"י, ראשי תיבות למילים: נֵצַח יִשְׂרָאֵל לא יְשַׁקֵּר
(שמואל א' טו:29)
בתחילת 1915 פשטו נחילי ארבה עצומים בכל חלקי הארץ והחלו לחסל במהירות את כל הצומח. אהרון אהרונסון, שהוצג בפני ג'מאל פחה, מצביא ומושל צבאי של סוריה וא"י, כאגרונום ואיש מדע, מונה על ידו על ניהול המלחמה בארבה. ג'מאל פחה העניק לאהרונסון היתר לשוטט ברחבי הארץ, להסתייע בשלטונות המקומיים, ולמנות עוזרים
אהרונסון מינה את ידידו אבשלום פיינברג לעוזרו הראשי. השניים שרקמו כבר אז את התכנית להקים רשת ריגול שתסייע לבעלות-הברית, אויבותיה של תורכיה, החלו באיסוף מודיעין ב"חסות" המלחמה בארבה
בתחילת 1915 פשטו נחילי ארבה עצומים בכל חלקי הארץ והחלו לחסל במהירות את כל הצומח. אהרון אהרונסון, שהוצג בפני ג'מאל פחה, מצביא ומושל צבאי של סוריה וא"י, כאגרונום ואיש מדע, מונה על ידו על ניהול המלחמה בארבה. ג'מאל פחה העניק לאהרונסון היתר לשוטט ברחבי הארץ, להסתייע בשלטונות המקומיים, ולמנות עוזרים
אהרונסון מינה את ידידו אבשלום פיינברג לעוזרו הראשי. השניים שרקמו כבר אז את התכנית להקים רשת ריגול שתסייע לבעלות-הברית, אויבותיה של תורכיה, החלו באיסוף מודיעין ב"חסות" המלחמה בארבה
סייעו לבריטים בכיבוש הארץ מידי התורכים ע"י איסוף חומר מודיעיני מגוון וחיוני-
עזרו לבני היישוב היהודי בארץ, שסבלו במהלך המלחמה מחרפת רעב ומחלות-
פרסמו בעולם את המתרחש בארץ תחת עול עריצותו של השלטון העות'מאני-
להגשים חלום: הקמת מדינה יהודית בא"י החופשית-
יוני 1915: אלכסנדר ורבקה אהרונסון הגיעו למצרים בניסיון ליצור קשר עם המודיעין הבריטי. הניסיון נכשל
אוגוסט 1915: אבשלום פיינברג הצליח להגיע למצרים וליצור קשרים ראשונים עם המודיעין הצבאי. תחנת הניסיונות בעתלית נקבעה למרכז הריגול בארץ
דצמבר 1915: אבשלום פיינברג מנסה לחדש את הקשר עם הבריטים. הוא יוצא ברגל למצרים אך נתפס בסיני ונכלא בכלא באר שבע. אהרון אהרונסון מצליח להשיג את שחרורו
יוני 1916: אהרון אהרונסון מגיע בדרכי עקלתון למצרים ומצליח לרקום קשרי עבודה קבועים עם המודיעין הצבאי, אולם הקשר עם מרכז הרשת בעתלית לא נוצר
ינואר 1917: אבשלום פיינברג ויוסף לישינסקי מנסים לחצות את קווי החזית בסיני, על מנת להפגש עם אהרונסון במצרים. השניים נתקלים במארב של חבורות בדווים, פיינברג נהרג. לישינסקי ניצל והצליח להגיע לפורט-סעיד בעזרת חיילים אוסטרלים
פברואר 1917: אהרונסון ולישינסקי הגיעו לעתלית על סיפון ה"מאנאגם" שנקבעה כספינת הקשר, לישינסקי ירד לחוף. הקשר עם עתלית הוקם. ה"מאנאגם" שימשה ספינת טיולים קטנה ולניל"י הייתה ערוץ הקשר היחיד בין תחנת הניסיונות בעתלית למפקדה הבריטית בפורט סעיד שבמצרים. ה"מאנאגם" (המנחם בפי אנשי ניל"י), הורידה אל החוף מאנשי הרשת ושבה ואספה אותם עם חומר מודיעיני. באמצעותה קוים הקשר בין הישוב בארץ לבין העולם והתפוצות. הספינה הקטנה התקשתה לקיים קשר סדיר, עובדה שפגעה בעבודת הביון ובמוראל החברים, שהיו ממתינים בחוף לילות על לילות לספינה שבוששה לבוא
ספטמבר 1917: יונת הדואר שנשלחה בתחילת החודש מתחנת הניסיונות בעתלית ליעד בפורט סעיד ועל רגלה פתק מוצפן נחתה, לרוע המזל, בשובך היונים שבחצר הקאימקאם (מושל האיזור) בקיסריה. מטבעות זהב אנגליות ששנת הטבעתן 1915, ושלא יכלו להיות בנמצא אלא אם כן הוחדרו ארצה בעיצומה של המלחמה נתגלו בידי קצין מודיעין גרמני בשוק רמלה. מתחקיר קצר העלה כי שרה אהרונסון ויוסף לישינסקי הם ששילמו במטבעות אלו כשערכו קניות בשוק. תפיסת נעמן בלקינד איש ניל"י בסביבות רוחמה בנגב, כאשר נתגלה באוכף סוסו חומר מודיעיני שהתכוון להעביר למטה המודיעין הבריטי במצרים. התורכים הצליחו לדובב אותו בתחבולות עורמה ולהשלים בכך את המידע על פעילותה ומיקומה של רשת הריגול כמו גם שמות האנשים שעמדו בראשה. אי הקפדה מספקת על כללי הזהירות והחשאיות היו בעוכריה של ניל"י. אף שהשלטונות חשדו זה זמן מה בקיומה של רשת ריגול, צירופים של מספר אירועים החיש את לכידתה וקריסתה של ניל"י. עם חשיפת הרשת החל גל של מעצר חשודים, מלווה חקירות ועינויים פיזיים קשים וזאת במקביל לגל של רדיפות שעבר על ישובים רבים בארץ
יוסף לישינסקי ונעמן בלקינד
יוסף לישינסקי נלכד ב- 20 באוקטובר 1917. לאחר שנמלט מזכרון יעקב עבר יוסף מסע תלאות ונדודים כשהוא פצוע, מדרום לבנון ועד ואדי רובין בדרום, שם נתפס ע"י בדווים
נעמן בלקינד: ב- 17 בספטמבר 1917 הגיע שליח לזכרון יעקב ובפיו הידיעה על לכידתו של נעמן בלקינד. הוא נתפש על ידי בדווים ברוחמה והוסגר לשלטונות התורכים בבאר שבע
בלקינד ולישינסקי הועברו לדמשק, לכלא חאן אל – באשה הנודע לשימצה. השניים נחקרו בנפרד ולא מצאו טעם להכחיש את פעילותם ברשת הריגול. בית הדין דן אותם למוות בתלייה.
ב- 15 בדצמבר 1917, במוצאי שבת, אור ליום ראשון, הובלו השניים לכיכר המרכזית בדמשק, שם הוקמו מבעוד יום עמודי התלייה. גזר הדין בוצע בפומבי לאחר תפילת וידוי שערך עמם ה"חכם" הרב נתנאל הכהן תארב
באוקטובר 1917:הבריטים ואומותת הברית כובשים את באר שבע
לאחר שני הכישלונות בכיבוש עזה הודח המפקד הראשי הגנרל מאראי, ובמקומו מונה הגנרל אלנבי. ממסמכי המודיעין הצבאי הבריטי אנו לומדים, שאהרון אהרונסון, שהכיר היטב את הדרכים, הנתיבים ומקורות המים בחזית באר שבע, סייע רבות לקבלת ההחלטה לפרוץ לעבר באר שבע. מתקפת הצבא הבריטי הצליחה והחישה את ניצחונן של בעלות הברית בחזית המזרחית.
עזרו לבני היישוב היהודי בארץ, שסבלו במהלך המלחמה מחרפת רעב ומחלות-
פרסמו בעולם את המתרחש בארץ תחת עול עריצותו של השלטון העות'מאני-
להגשים חלום: הקמת מדינה יהודית בא"י החופשית-
יוני 1915: אלכסנדר ורבקה אהרונסון הגיעו למצרים בניסיון ליצור קשר עם המודיעין הבריטי. הניסיון נכשל
אוגוסט 1915: אבשלום פיינברג הצליח להגיע למצרים וליצור קשרים ראשונים עם המודיעין הצבאי. תחנת הניסיונות בעתלית נקבעה למרכז הריגול בארץ
דצמבר 1915: אבשלום פיינברג מנסה לחדש את הקשר עם הבריטים. הוא יוצא ברגל למצרים אך נתפס בסיני ונכלא בכלא באר שבע. אהרון אהרונסון מצליח להשיג את שחרורו
יוני 1916: אהרון אהרונסון מגיע בדרכי עקלתון למצרים ומצליח לרקום קשרי עבודה קבועים עם המודיעין הצבאי, אולם הקשר עם מרכז הרשת בעתלית לא נוצר
ינואר 1917: אבשלום פיינברג ויוסף לישינסקי מנסים לחצות את קווי החזית בסיני, על מנת להפגש עם אהרונסון במצרים. השניים נתקלים במארב של חבורות בדווים, פיינברג נהרג. לישינסקי ניצל והצליח להגיע לפורט-סעיד בעזרת חיילים אוסטרלים
פברואר 1917: אהרונסון ולישינסקי הגיעו לעתלית על סיפון ה"מאנאגם" שנקבעה כספינת הקשר, לישינסקי ירד לחוף. הקשר עם עתלית הוקם. ה"מאנאגם" שימשה ספינת טיולים קטנה ולניל"י הייתה ערוץ הקשר היחיד בין תחנת הניסיונות בעתלית למפקדה הבריטית בפורט סעיד שבמצרים. ה"מאנאגם" (המנחם בפי אנשי ניל"י), הורידה אל החוף מאנשי הרשת ושבה ואספה אותם עם חומר מודיעיני. באמצעותה קוים הקשר בין הישוב בארץ לבין העולם והתפוצות. הספינה הקטנה התקשתה לקיים קשר סדיר, עובדה שפגעה בעבודת הביון ובמוראל החברים, שהיו ממתינים בחוף לילות על לילות לספינה שבוששה לבוא
ספטמבר 1917: יונת הדואר שנשלחה בתחילת החודש מתחנת הניסיונות בעתלית ליעד בפורט סעיד ועל רגלה פתק מוצפן נחתה, לרוע המזל, בשובך היונים שבחצר הקאימקאם (מושל האיזור) בקיסריה. מטבעות זהב אנגליות ששנת הטבעתן 1915, ושלא יכלו להיות בנמצא אלא אם כן הוחדרו ארצה בעיצומה של המלחמה נתגלו בידי קצין מודיעין גרמני בשוק רמלה. מתחקיר קצר העלה כי שרה אהרונסון ויוסף לישינסקי הם ששילמו במטבעות אלו כשערכו קניות בשוק. תפיסת נעמן בלקינד איש ניל"י בסביבות רוחמה בנגב, כאשר נתגלה באוכף סוסו חומר מודיעיני שהתכוון להעביר למטה המודיעין הבריטי במצרים. התורכים הצליחו לדובב אותו בתחבולות עורמה ולהשלים בכך את המידע על פעילותה ומיקומה של רשת הריגול כמו גם שמות האנשים שעמדו בראשה. אי הקפדה מספקת על כללי הזהירות והחשאיות היו בעוכריה של ניל"י. אף שהשלטונות חשדו זה זמן מה בקיומה של רשת ריגול, צירופים של מספר אירועים החיש את לכידתה וקריסתה של ניל"י. עם חשיפת הרשת החל גל של מעצר חשודים, מלווה חקירות ועינויים פיזיים קשים וזאת במקביל לגל של רדיפות שעבר על ישובים רבים בארץ
יוסף לישינסקי ונעמן בלקינד
יוסף לישינסקי נלכד ב- 20 באוקטובר 1917. לאחר שנמלט מזכרון יעקב עבר יוסף מסע תלאות ונדודים כשהוא פצוע, מדרום לבנון ועד ואדי רובין בדרום, שם נתפס ע"י בדווים
נעמן בלקינד: ב- 17 בספטמבר 1917 הגיע שליח לזכרון יעקב ובפיו הידיעה על לכידתו של נעמן בלקינד. הוא נתפש על ידי בדווים ברוחמה והוסגר לשלטונות התורכים בבאר שבע
בלקינד ולישינסקי הועברו לדמשק, לכלא חאן אל – באשה הנודע לשימצה. השניים נחקרו בנפרד ולא מצאו טעם להכחיש את פעילותם ברשת הריגול. בית הדין דן אותם למוות בתלייה.
ב- 15 בדצמבר 1917, במוצאי שבת, אור ליום ראשון, הובלו השניים לכיכר המרכזית בדמשק, שם הוקמו מבעוד יום עמודי התלייה. גזר הדין בוצע בפומבי לאחר תפילת וידוי שערך עמם ה"חכם" הרב נתנאל הכהן תארב
באוקטובר 1917:הבריטים ואומותת הברית כובשים את באר שבע
לאחר שני הכישלונות בכיבוש עזה הודח המפקד הראשי הגנרל מאראי, ובמקומו מונה הגנרל אלנבי. ממסמכי המודיעין הצבאי הבריטי אנו לומדים, שאהרון אהרונסון, שהכיר היטב את הדרכים, הנתיבים ומקורות המים בחזית באר שבע, סייע רבות לקבלת ההחלטה לפרוץ לעבר באר שבע. מתקפת הצבא הבריטי הצליחה והחישה את ניצחונן של בעלות הברית בחזית המזרחית.
מעלה הסולמות
ב-14 למאי 1948 נמסרו לידו והמפעל הצפוני והמקורי של מפעלי ים המלח למלך אבדאללה של ירדן. ישראל שמרה על המפעלים הדרומיים. ב-1936 ייצרו אשלג במפעל הדרומי ושטו (מאחר ולא היה כביש סלול) עובדם מהמפעל בצפון הים לסדום שבדרום. את הסולמות בנו מהמישור ב-1948 לנצורים בים המלח שפעלו במפעלים. ב-26 לנובמבר 1948 מבצע לוט, חטיבת הנגב ירדו מצפון הנגב, מראש זהר, והגיעו למפעל וכך סיפחו אותה למדינה, בעזרת המדרגות. לא הייתה בעיית מזון מאחר וההספקה הייתה חודשית, והשתמשו במנות קשות. בין המפעל למחנה פעלה רכבת. באותה תקופה בנו את הכננת, להוריד את התחמושת מהמישור, לפלמחניקים שביטחו את המפעלים. בתקופת המנדט המפעלים של סדום (אשלג) ונהריים, היו העיקריים לציונות, שחלוצים וקיבוצניקים מנען ורמת רחל תפעלו. עקב המלחמה שררה מצוקה כלכלית, והמפעל היה בידי סוביר נובומייסקי, הסוכנות, והמנדט שמבחינת התחמושת התעניין בדינמיט שהשתמשו בו במפעל
זהו סדימנט אגמי אבפורטיבי, עם עדות משכבות גיר (לבן) וחרסית (ירוק אפרורי) שמצביעים על השקעה עונתית. במבט עולמי, תקפות ימת הלשון, היא בסוף תקופת הקרחונים באירופה, ותחילת תקופת ההשחמה וארידיזציה. 
