בית אהרונסון - ניל"י

בית אהרונסון
בית אהרונסון היה המרכז למחתרת הריגול של קבוצת ניל"י שנשמר ע"י רבקה אהרונסון (האחות הקטנה) שהקימה קרן לשימורו וניהולו, והפך לאתר ההנצחה הראשון בישראל כבר ב-1956
ב- 1998 הוסיפו לבית את מבנה ההדרכה והמידע שמתעדת את השלטון התורכי, בתקופת ההתיישבות הראשונה ואת שואת התורכים נגד הארמנים, שהתורכים מתכחשים לו עד היום
כל חטאם של בני העם הארמני בממלכה העות'מאנית הסתכם בכך שהשתייכו לעדה הנוצרית עתיקה, ושהתגוררו ברובם באזור אסטרטגי סמוך לגבול עם רוסיה. משפרצה מלחמת העולם הראשונה ושתי השכנות , תורכיה ורוסיה, ניצבו משני עברי המתרס, נחרץ גורלם של הארמנים – לשבט.
משניתנה ההוראה "לטפל" באוכלוסיה זו החלו זרועות הביטחון בהגליות המוניות, בהרעבה שיטתית, בהריסה טוטאלית של יישובים, בהתעללות ובמעשי טבח נרחבים. עם תום המבצע

שנערך בסוף 1915, התברר כי מאות אלפים מבני העם הארמני נספו. האוכלוסייה הארמנית בתורכיה פחתה כדי מחצית
שרה אהרונסון, בדרך שובה ארצה מתורכיה, הייתה עדת-ראייה למחזות זוועה
ראיתי עם שלם, חסר אונים, מפרפר בייסורי גסיסה כמעט ללא התנגדות. אלה בני העם הארמני אף שכל חטאם היה היותם נוצרים ולא מוסלמים. ראיתי בדרכי בנסיעותיי ברכבת לארץ, מאות גופות, גברים נשים וטף, מוטלות משני צידי המסילה וכלבים ניזונים מפגריהם... באותם רגעים ידעתי כי אלחם בתורכים ובשלטונם בארץ. חיי אקדיש למלחמה בשלטון האכזר הזה עד שיסתלק מארצנו. כי גורל דומה צפוי לכל המיעוטים הלאומיים באימפריה המנוונת והמושחתת הזו ובתוכם גם אנו היהודים
הטבח המחריד בארמנים נתפרש כאות אזהרה למייסדי ניל"י וחבריהם

ניל"י
וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לא יְשַׁקֵּר וְלא יִנָּחֵם כִּי לא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם
(שמואל א' טו:29)

(אהרון אהרנסון (1876–1919

היה ארגונום ומדען, יזם ופוליטיקאי ציוני. ראש מחתרת ניל"י. נולד בבאקו, רומניה, והיה בנם הבכור של אפרים-פישל ומלכה אהרנסון, ממייסדיה של זיכרון יעקב ומראשוני העליה הראשונה. כבר מילדותו התחבר לחקלאות הארץ, ובשנת 1891, בהיותו כבן 15 בלבד, התמנה לעוזר-מתמחה בצוות המדריכים החקלאים של פקידות הברון רוטשילד בזכרון יעקב. על בסיס הצטיינותו, נשלח על-ידי הברון רוטשילד ובמימונו ללימודי אגרונומיה בביה"ס הגבוה לחקלאות בגריניון שבצרפת. עם סיום לימודיו בשנת 1896, שימש כמדריך החקלאי הראשון של המושבה מטולה שזה-עתה נוסדה. במהלך השנים הבאות המשיך ועסק בתחומים רבים הקשורים לחקלאות ולפיתוח אגרו-טכני בארץ, פרסם מאמרים על במות מדעיות אירופיות, והיה לאישיות ידועה. ערך מסעות מחקר רבים ברחבי הלבנט (ארץ ישראל, עבר הירדן, סוריה והלבנון - כולם אז חלק מהאימפריה העות'מאנית), במסגרתם גילה בשנת 1906 את 'אם החיטה'. תגלית זו הביאה לאהרון אהרנסון תהילה עולמית, ובין השאר – ב- 1909 הזמנה של משרד החקלאות של ארה"ב לביקורים ארוכים באמריקה. אחת מתוצאותיהם הבולטים של הקשרים שיצר בארצות הברית עם פעילים ואלי-הון יהודים הייתה הקמתה בשנת 1910 של תחנת הניסיונות החקלאית בעתלית - הראשונה מסוגה במזרח התיכון. בפברואר 1915 מינהו ג'אמל פחה, כמפקח הכללי על המלחמה בארבה. קירבתו לשלטונות התורכיים הביאה את אהרונסון להכרה, שאין למפעל הציוני כל סיכוי במסגרת שלטונה של תורכיה. בצוותא עם אבשלום פיינברג, הקים א אהרונסון את רשת הריגול לשירת בעלות הברית. בעת מלחמת העולם הראשונה הקים וניהל את מחתרת ניל"י, שפעלה לסיום השלטון התורכי-עות'מאני בארץ-ישראל ולכיבושה בידי הבריטים, על-מנת לקדם את הקמת הבית היהודי הלאומי בארץ. (אהרון אהרנסון נודע גם כיהודי הראשון בארץ ישראל, שהיתה ברשותו מכונית פרטית. ב-1912 נהג אהרונסון בפורד מודל טי, שכנראה לא שרדה זמן רב, מאחר שלא נמצא מי שיתחזקה). בתום המלחמה צורף אהרונסון למשא ומתן על חוזי השלום כמומחה לקביעת שטח המנדט הבריטי בארץ-ישראל, תחילה צורף ל'ועד הצירים' שניהל את ענייני היישוב בארץ בתחילת הכיבוש הבריטי, ואחר כך פעל ליד חיים ויצמן במשלחת הציונית ל ועידת השלום בוורסאי שליד פאריס (1919). אז במאי 1919, באחת מטיסותיו בין לונדון לפאריס, נעלם המטוס הצבאי הקטן בו טס, והוא נספה בהיותו כבן 43

(שרה אהרנסון (1890- 9 באוקטובר 1917

מראשי ניל"י, רשת ריגול יהודית שפעלה למען הבריטים וכנגד שליטי הארץ התורכים במלחמת העולם הראשונה. נולדה ומתה בזכרון יעקב. זכתה לכינוי "גיבורת ניל"י". אהרנסון התחתנה עם יהודי אמיד ממוצא בולגרי, עמו חייתה בין יוני 1914 לסוף 1915 באיסטנבול, עד ששבה לביתה בזכרון יעקב כדי להימלט מנישואיה האומללים. במסעה בחזרה לארץ ישראל חזתה במעשי רצח עם שבצעו התורכים נגד הארמנים (שואת הארמנים), והחלה להזדהות עם אויביהם של האימפריה העות'מאנית. היא השתלבה בארגון המחתרת ניל"י, שהוקם על-ידי אחיה אהרון אהרונסון וחברם אבשלום פיינברג כדי לסייע לבריטים לכבוש את ארץ ישראל. שרה אהרנסון ניהלה את פעולותיה של רשת הריגול והעבירה מידע לסוכנים בריטיים מעבר לחוף. לפעמים ערכה מסעות נרחבים בשטחי הממלכה התורכית העותומנית, אספה מידע שימושי לבריטים, והביאה אותם ישירות אליהם במצרים. ב- 1917 יעץ לה אחיה להישאר במצרים, מחוץ להישג ידם של התורכים, אך היא שבה לזכרון יעקב כדי להמשיך בפעילותה. משקרסה הרשת סירבה שרה למלט את נפשה באמצעות הספינה "מאנאגם". לא היא תמלט את נפשה בהשאירה חברים מאחור. אז שבה אל אביה בזכרון יעקב, מתוך ידיעה שתוך זמן קצר תיעצר ותיחקר ב"שיטות" שהיו מקובלות אצל התורכים. היא אף ידעה שייתכן מאד כי תוצא להורג. חרף כל אלה הלכה שרה לקראת גורלה בעיניים פקוחות, שלמה עם עצמה ועם מעשיה. תקוותה היתה שמאסרה "ימשוך אליה את כל האש", ובכך תוכל להציל את חבריה מגורל דומה. באותו סתיו נתפסה על ידי שרותי המודיעין התורכים ועונתה במשך שלושה או ארבעה ימים בביתה. לבסוף, לאחר שנידונה לתלייה בדמשק ביקשה להתקלח ולהחליף בגדים בביתה. שם, עם אקדח שהסתירה בסליק, ירתה אהרנסון בעצמה כדי להימנע מעינוים נוספים ובכדי לא לתת לתורכים לשלוט במותה, אך היא לא מתה מייד. התורכים שמעו את הירייה ותפסו אותה. בבית כלא ניסו לרפא אותה ואהרנסון ביקשה מהרופא שטיפל בה, הלל יפה, שיזרז את מותה. לאחר 3 ימים מתה. שרה אהרנסון הונצחה בבית בו גרה והתאבדה, בזכרון יעקב, שם ישנו מוזיאון המספר את תולדותיה ותולדות ניל"י
הצוואה של שרה
"...אנחנו במצב רע מאוד, אני עוד יותר מכולם, כי כל האשמה מוטלת עלי. אני קיבלתי מכות רצח ואסרוני בחבלים. זכור אתה לספר את כל צרותינו לאלה שיבואו אחרינו. אני לא מאמינה שנחיה עוד, אחרי שמסרו והגידו בוודאי את כל האמת... תספר להם את עינויינו ומסור להם ששרה ביקשה שמכל טיפת דם שלה יינקמו כיאות. הן נקמה ביהודינו, ובפרט בממשלה שאנו גרים. לא לרחם, כמו שלא ריחמו עלינו. האמן לי שאין לי כבר כח לסבול וטוב היה לי יותר להמית את עצמי... אני אסתדר שיהיה לי איזה נשק קטן או סם. אני לא רוצה שהם יעלעלו בגופי. צרותי עוד יותר גדולות מפני שאני רואה את אבי סובל חינם... כגיבורים הומתנו ולא הודינו. מסור לועד הזכרוני, שבבוא יום פקודה ייפקדו... אנחנו עמלנו, הכנו דרך טובה ואושר עבור העם..."

אבשלום פיינברג
נולד ב-1889 בגדרה לזוג הביל"ויים (בֵּית יַעֲקב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְהוָה [ישעיהו ב:5]) פאני (בלקינד) וישראל פיינברג. כשהיה כבן שנתיים עקרה משפחתו ליפו, בעקבות סכסוך של אבי המשפחה עם ערבים שישבו בסביבות גדרה. אבשלום הצעיר התחנך בידי סבו, מאיר בלקינד, שהיה שומר מצוות וחובב תנ"ך מובהק, ולאחר מכן נשלח על ידי אביו ל"כֻּתאב", מקום לימוד לילדים מוסלמים, מקביל ל"חדר", שם למד ערבית וקוראן. לאחר סיום לימודיו שם, המשיך פיינברג ללמוד בבית הספר של חברת כל ישראל חברים ביפו
בימים ההם פעל אביו, ישראל פיינברג, לרכישת אדמות חדרה, עיבודן וייבוש ביצותיהן. במשך כמה שנים חי בחדרה בשעה שמשפחתו התגוררה ביפו, ולבסוף, ב-1898, עברה המשפחה כולה לחדרה. שנתיים לאחר מכן, חזרה משפחת פיינברג ליפו ולאחר מכן לירושלים
בגיל שתיים עשרה ייסד אבשלום, ביחד עם נערים נוספים, אגודה בשם "נושאי דגל ציון", שמטרתה הייתה "ארץ ישראל חופשית". כשהיה בגיל ארבע עשרה וחצי, הוחלט לשלוח את אבשלום לפריז, הן מפני שעדיין לא היה בארץ ישראל בית ספר תיכון ראוי, והן מפני מחלתו: בקיץ 1904 יצא אבשלום לסיבוב במושבות בארץ ישראל, להספיד ולקונן על מותו של בנימין זאב הרצל. כתוצאה מכך, התקרר וחלה, והעריכו כי שהייה באירופה תסייע לבריאותו
שנתיים למד פיינברג בפריז, בתיכון של "כל ישראל חברים". בצרפת ספג אבשלום את רוח תרבותה, ואף התידד עם אנשי רוח צרפתים, ובמיוחד עם ז'ק מאריטן, הפילוסוף הקתולי, ושארל פגי המשורר
לאחר ששב לארץ ישראל, ירד פיינברג למצרים, ושם עבד כפקיד. השעמום מהשהייה במצרים, ונרוולגיה שתקפה אותו, גרמו לו לנסוע לשווייץ. בשווייץ חי עד 1909, ואז נסע שנית לפריז, שם ניסה להתקבל ללימודים במדרשה הלאומית לחקלאות, אך נכשל. הוא שב לארץ, וביחד עם הוריו חוזר לגור בחדרה. בשנת 1910 הוקמה בעתלית התחנה לנסיונות חקלאיים על ידי אהרן אהרנסון, ופיינברג החל לעבוד בה, כעוזרו. בין אהרנסון לפיינברג, הצעיר ממנו בשלוש עשרה שנים, נרקמו יחסי ידידות קרובים מאוד. גם עם משפחתו של אהרנסון קשר אבשלום קשרי ידידות קרובים: הוא התחבר עם אלכסנדר אהרנסון, התידד

עם שרה אהרנסון והתארס, בהמשך, עם רבקה אהרנסון ( שכתב עבורה את השיר הנודע: "אלף נשיקות לך אהובתי").

בשנת 1913, נוסדה אגודת הגדעונים בידי אלכסנדר אהרנסון, היה פיינברג החבר היחיד בה שלא היה מבני זכרון יעקב
פיינברג, כיהודי בעל רגשות לאומיים עזים, חש שנאה חריפה כלפי האימפריה העות'מאנית, הרקובה לדעתו, ששלטה בארץ ישראל בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. עוד ב-1909 כתב לדודו, מנדל חנקין, בעקבות הפיכת התורכים הצעירים
"...בתורכיה לא נגולה עכשיו מהפכה המביאה בכנפיה חירות וצדק לעמים. זאת היא מהפכה שמחוללת אומה שליטה, אומה תורכית, אשר תמחץ עמים אחרים. הן מעצמך אתה מבין שהמהפכה איננה סימפאטית לי, שהתורכים מגעילים אותי, וזה בלבד שפלשתינה היא בידיהם דומני שהוא סיבה מספקת לכך. אני רוצה בעם תורכי חלש, אפסי, מצורע כאשר היה עד כה... אנו היהודים איננו יכולים עוד אלא לעבוד 'נגד' תורכיה, ויהיו האמצעים אשר יהיו. וכל אלה הסבורים כי יכולים אנו להיתלות בהם ולהתרומם עמם, אינם אלא משלים עצמם
קנאי אנוכי, ואינני בוש על כך. אני מכריז על זאת בקול רם. כדי להשיג את מטרתנו מוכן הייתי, אילו ניתן בידי, לשלח בהם, בתורכים, מלחמות שתים או שלוש וכל מגפה ופגע-רע, ולהעלות אותם באש כמי שמדליק נר
שנאתו לתורכים, ומחשבתו כי על יהודי היישוב היהודי בארץ ישראל לפעול למען סילוק העות'מאנים אך הלכה וגברה עם הזמן, ובייחוד לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ופרשת חדרה
באוקטובר 1914 יצאו מספר צעירים בני חדרה, וביניהם פיינברג, לטיול לילי על חוף הים. הם השתמשו בפנסים כדי להאיר את דרכם, אך בעיני כמה בדואים שצפו בהם, נדמו כמאותתים לאוניות בריטיות. הבדואים הלשינו לתורכים, ובינואר 1915 נעצרו שלושה-עשר מצעירי חדרה באשמה זו. פיינברג היה בין העצורים. הוא הובל לירושלים לחקירה, כשהוא חולה בקדחת וממלמל באוזני חבריו על סיוע שיכולים היהודים להגיש לבריטים. לבסוף שוחררו העצורים, אך רוחו של אבשלום לא נרגעה
ההתעמרות העות'מאנית ביישוב היהודי גרמה לרוחו להמשיך ולסעור. בדו"ח ששלח באוקטובר אותה שנה להנרייטה סולד, כתב על עריצותם של הקצינים העות'מאנים
...מחמת צרות אלו שבכל יום נעשו חיינו איומים, קשים־מנשוא"
במחצית הראשונה של 1915 החליטו אבשלום פיינברג, אהרן ואלכסנדר אהרנסון, כי עליהם לנקוט צעדים מעשיים כדי להביא לסיום השלטון העות'מאני בארץ ישראל, על ידי עזרה פעילה לבריטים. בתחילה, הציע פיינברג לעורר מרד צבאי של היישוב בסיוע הבריטים. מתרחיש כזה דווקא חששו מפקדי הצבא התורכי מאוד, ואחמד ג'מאל פחה כתב על כך בספרו: "אילו השיגו האנגלים והצרפתים עזרה מבני המקום והורידו שתי חטיבות בנקודה כלשהי בחוף הסורי (ביירות או חיפה, למשל), היינו נמצאים במצב נואש לגמרי". ברם, הצעה זו של פיינברג נדחתה על ידי אהרון אהרנסון, מחשש לתוצאות המרות של כישלונה. במקום זאת הוחלט להקים ארגון שיספק מודיעין צבאי לבריטים, מתוך הנחה שלכך הם נזקקו
לאחר שנשלח אלכסנדר אהרנסון למצרים וסולק ממנה, הוחלט לשלוח לשם את פיינברג, בתקווה שהוא יצליח ליצור קשר עם הבריטים. ב-30 באוגוסט 1915 יצא באוניית הפליטים "דה מוינס", עם תעודות שזייף בחיפזון, והגיע למצרים כמה ימים אחר כך. הוא הצליח ליצור קשר עם קצין המודיעין הבריטי לנרד וולי, וזה הסכים לרעיון הקמת רשת הריגול. פיינברג תודרך בשיטות איתות וקידוד המידע, וכן נתבקש להביא פרטים מסוימים אודות הצבא התורכי ואודות שני טייסים בריטיים שמטוסם התרסק בנגב. באלכסנדריה כתב פיינברג להנרייטה סאלד, האחראית על תחנת הניסיונות בעתלית, דו"ח ארוך על פעילות התחנה, שעסק גם במצב היהודים בארץ
כשחזר לארץ ב-8 באוגוסט, החל בשיטוטים שנועדו להשיג מידע, וחיבר דו"ח ובו פירט את מצב הצבא העות'מאני במקומות שונים ברחבי הארץ, מצב הדרכים ושמועות ששמע. דו"ח זה הכיל מידע מודיעיני מדויק למדי, שבדיעבד התברר, כי היה חסר לבריטים באותה עת. פיינברג ציפה לאונייה הבריטית שהוסכם כי תבוא לארץ בראשית דצמבר. אוניה זו הגיעה, אך האיתותים אליה לא צלחו משום מה. אבשלום החליט, לאחר כמה ימים, לצאת מצרימה בדרך היבשה. כך כתב ב-6 בדצמבר 1915 בדו"ח שנועד לוולי
אדוני הלייטננט,כבר החלטתי. אני יוצא בדרך המדבר, כדי לנסות להגיע אליך למרות הכל... אתה עצמך עלול אולי לחשוב כי טעית בי... שהצעיר העברי הראשון מארץ ישראל אשר... בשירותכם, היה נוכל ובוגד
פיינברג יצא דרומה, ונתפס בשטח ההפקר שבין הכוחות העות'מאניים לבין אלו הבריטיים. בטרם תלכד הצליח להשמיד רשימות בעלות אופי צבאי שנשא, ולקרוע מעליו את דרגות הקצונה התורכיות שנשא שלא כדין. הוא נעצר והושם בכלא בבאר שבע. בחקירתו טען, שהיה שם כדי לחקור את תנועת הארבה. הוא קיבל גיבוי מאהרן אהרנסון, שהיה ממונה מטעם השלטונות למלחמה בארבה (אך התפטר לפני-כן), ובסופו של דבר החקירה נסתיימה בלא כלום, ופיינברג שוחרר מכלאו בלא כלום
בהמשך, יצא אבשלום צפונה, בניסיון לחצות את הגבול באופן חוקי למדינה ניטרלית ומשם להגיע למצרים, אך נתקל בקשיים ולבסוף שב לארץ
שנת 1916 עברה כולה בניסיונות לייצר קשר יציב עם הכוחות הבריטיים שישבו במצרים. גם בראשית ינואר 1917 נראה היה לאבשלום שאין קשר כזה. מאהרן אהרנסון, שיצא עוד קודם לכן לאנגליה, לא נשמעו ידיעות

(אף שכבר הגיע למצרים בדצמבר 1916)

ופיינברג, שניהל בהיעדרו את תחנת הניסיונות, סבר שיש צורך דחוף להגיע למצרים. הוא יצא, בדרך לחצי האי סיני, יחד עם יוסף לישנסקי, כשהם מחופשים לבדואים. בלילה שבין ה-19 ל-20 בינואר תעו בדרכם, והסתובבו במעגלים. ככל הנראה, פגשו בדואי אשר דרש מהם להתלוות עמו אל האוהל שלו (ולמעשה, להסגיר את עצמם לתורכים). לישנסקי הכה אותו ואיים עליו באקדחו. הצעיר הבדואי, יונס אלבחבח, הלך אל האוהל ודיווח על פיינברג ולישנסקי. שני ז'נדראמים תורכיים וכשלושים בדואים יצאו ללכוד את פיינברג ולישנסקי. בהתקלות נפצעו לישנסקי ופיינברג. לישנסקי נמלט, ופיינברג, שנפצע בירכו ולא יכול היה לנוע, ירה בז'נדראם התורכי בתגובה לדרישה לזרוק את נשקו. בעקבות זאת, נורה בראשו ונהרג. מן התמרים שנשא עמו צמח, מאוחר יותר, עץ דקל שעל פיו נתגלה מקום קברו
לאחר שנעלם אבשלום פיינברג בחולות המדבר באזור רפיח, נעשו ניסיונות לא מעטים לחפש את גופתו. הניסיונות הראשונים נעשו בתקופה הסמוכה להירצחו של פיינברג, הן על ידי הבריטים והן על ידי אנשי ניל"י. בראשית שנות השלושים מצא המהנדס בנימין רן את מקום הקבר, אך זיהויו (הנכון) נדחה. רק לאחר מלחמת ששת הימים, משתפס צה"ל את השטח שבו נרצח פיינברג, פוענחה התעלומה באופן סופי על ידי שלמה בן אלקנה, והשלד שנמצא ב- "קבר-אל-יהוד" תחת עץ התומר, על ידו זוהה כְּזה של אבשלום פיינברג, והועבר בטקס צבאי להר הרצל. מציאת השלד והעברתו גרמו לטיהור שמו של יוסף לישנסקי מן ההאשמות ברצח אבשלום, כמו גם עוררו דיון ציבורי בישראל באשר למעשיה של רשת הריגול ניל"י כולה. בעקבות זאת הועברו, בסופו של דבר, עצמותיהם של אנשי ניל"י נוספים להר הרצל בטקסים ממלכתיים ואנשי ניל"י זכו להנצחה רשמית של מדינת ישראל

הסיסמה : ניל"י
אל אבשלום פיינברג ואהרון אהרונסון מקימי רשת הריגול, חברו צעירים מהמושבות זכרון-יעקב, חדרה וראשון לציון, כמה מפועלי תחמת הנסיונות בעתלית וכמה ידידים קרובים של השניים
תחילה לא נשא ארגונם שם. במסמכי המודיעים הצבאי הבריטי הוא כונה : "ארגון איי" לימים כאשר נוצר צורך בסיסמה שתקל על ההזדהות בין החברים שהמתינו על החוף, לבין הספינה "מאנאגם", הציע החבר ליובה שניאורסון את הקוד ניל"י, ראשי תיבות למילים: נֵצַח יִשְׂרָאֵל לא יְשַׁקֵּר

(שמואל א' טו:29)
בתחילת 1915 פשטו נחילי ארבה עצומים בכל חלקי הארץ והחלו לחסל במהירות את כל הצומח. אהרון אהרונסון, שהוצג בפני ג'מאל פחה, מצביא ומושל צבאי של סוריה וא"י, כאגרונום ואיש מדע, מונה על ידו על ניהול המלחמה בארבה. ג'מאל פחה העניק לאהרונסון היתר לשוטט ברחבי הארץ, להסתייע בשלטונות המקומיים, ולמנות עוזרים
אהרונסון מינה את ידידו אבשלום פיינברג לעוזרו הראשי. השניים שרקמו כבר אז את התכנית להקים רשת ריגול שתסייע לבעלות-הברית, אויבותיה של תורכיה, החלו באיסוף מודיעין ב"חסות" המלחמה בארבה

סייעו לבריטים בכיבוש הארץ מידי התורכים ע"י איסוף חומר מודיעיני מגוון וחיוני-
עזרו לבני היישוב היהודי בארץ, שסבלו במהלך המלחמה מחרפת רעב ומחלות-
פרסמו בעולם את המתרחש בארץ תחת עול עריצותו של השלטון העות'מאני-
להגשים חלום: הקמת מדינה יהודית בא"י החופשית-
יוני 1915: אלכסנדר ורבקה אהרונסון הגיעו למצרים בניסיון ליצור קשר עם המודיעין הבריטי. הניסיון נכשל
אוגוסט 1915: אבשלום פיינברג הצליח להגיע למצרים וליצור קשרים ראשונים עם המודיעין הצבאי. תחנת הניסיונות בעתלית נקבעה למרכז הריגול בארץ
דצמבר 1915: אבשלום פיינברג מנסה לחדש את הקשר עם הבריטים. הוא יוצא ברגל למצרים אך נתפס בסיני ונכלא בכלא באר שבע. אהרון אהרונסון מצליח להשיג את שחרורו
יוני 1916: אהרון אהרונסון מגיע בדרכי עקלתון למצרים ומצליח לרקום קשרי עבודה קבועים עם המודיעין הצבאי, אולם הקשר עם מרכז הרשת בעתלית לא נוצר
ינואר 1917: אבשלום פיינברג ויוסף לישינסקי מנסים לחצות את קווי החזית בסיני, על מנת להפגש עם אהרונסון במצרים. השניים נתקלים במארב של חבורות בדווים, פיינברג נהרג. לישינסקי ניצל והצליח להגיע לפורט-סעיד בעזרת חיילים אוסטרלים
פברואר 1917: אהרונסון ולישינסקי הגיעו לעתלית על סיפון ה"מאנאגם" שנקבעה כספינת הקשר, לישינסקי ירד לחוף. הקשר עם עתלית הוקם. ה"מאנאגם" שימשה ספינת טיולים קטנה ולניל"י הייתה ערוץ הקשר היחיד בין תחנת הניסיונות בעתלית למפקדה הבריטית בפורט סעיד שבמצרים. ה"מאנאגם" (המנחם בפי אנשי ניל"י), הורידה אל החוף מאנשי הרשת ושבה ואספה אותם עם חומר מודיעיני. באמצעותה קוים הקשר בין הישוב בארץ לבין העולם והתפוצות. הספינה הקטנה התקשתה לקיים קשר סדיר, עובדה שפגעה בעבודת הביון ובמוראל החברים, שהיו ממתינים בחוף לילות על לילות לספינה שבוששה לבוא
ספטמבר 1917: יונת הדואר שנשלחה בתחילת החודש מתחנת הניסיונות בעתלית ליעד בפורט סעיד ועל רגלה פתק מוצפן נחתה, לרוע המזל, בשובך היונים שבחצר הקאימקאם (מושל האיזור) בקיסריה. מטבעות זהב אנגליות ששנת הטבעתן 1915, ושלא יכלו להיות בנמצא אלא אם כן הוחדרו ארצה בעיצומה של המלחמה נתגלו בידי קצין מודיעין גרמני בשוק רמלה. מתחקיר קצר העלה כי שרה אהרונסון ויוסף לישינסקי הם ששילמו במטבעות אלו כשערכו קניות בשוק. תפיסת נעמן בלקינד איש ניל"י בסביבות רוחמה בנגב, כאשר נתגלה באוכף סוסו חומר מודיעיני שהתכוון להעביר למטה המודיעין הבריטי במצרים. התורכים הצליחו לדובב אותו בתחבולות עורמה ולהשלים בכך את המידע על פעילותה ומיקומה של רשת הריגול כמו גם שמות האנשים שעמדו בראשה. אי הקפדה מספקת על כללי הזהירות והחשאיות היו בעוכריה של ניל"י. אף שהשלטונות חשדו זה זמן מה בקיומה של רשת ריגול, צירופים של מספר אירועים החיש את לכידתה וקריסתה של ניל"י. עם חשיפת הרשת החל גל של מעצר חשודים, מלווה חקירות ועינויים פיזיים קשים וזאת במקביל לגל של רדיפות שעבר על ישובים רבים בארץ

יוסף לישינסקי ונעמן בלקינד
יוסף לישינסקי נלכד ב- 20 באוקטובר 1917. לאחר שנמלט מזכרון יעקב עבר יוסף מסע תלאות ונדודים כשהוא פצוע, מדרום לבנון ועד ואדי רובין בדרום, שם נתפס ע"י בדווים
נעמן בלקינד: ב- 17 בספטמבר 1917 הגיע שליח לזכרון יעקב ובפיו הידיעה על לכידתו של נעמן בלקינד. הוא נתפש על ידי בדווים ברוחמה והוסגר לשלטונות התורכים בבאר שבע
בלקינד ולישינסקי הועברו לדמשק, לכלא חאן אל – באשה הנודע לשימצה. השניים נחקרו בנפרד ולא מצאו טעם להכחיש את פעילותם ברשת הריגול. בית הדין דן אותם למוות בתלייה.
ב- 15 בדצמבר 1917, במוצאי שבת, אור ליום ראשון, הובלו השניים לכיכר המרכזית בדמשק, שם הוקמו מבעוד יום עמודי התלייה. גזר הדין בוצע בפומבי לאחר תפילת וידוי שערך עמם ה"חכם" הרב נתנאל הכהן תארב

באוקטובר 1917:הבריטים ואומותת הברית כובשים את באר שבע
לאחר שני הכישלונות בכיבוש עזה הודח המפקד הראשי הגנרל מאראי, ובמקומו מונה הגנרל אלנבי. ממסמכי המודיעין הצבאי הבריטי אנו לומדים, שאהרון אהרונסון, שהכיר היטב את הדרכים, הנתיבים ומקורות המים בחזית באר שבע, סייע רבות לקבלת ההחלטה לפרוץ לעבר באר שבע. מתקפת הצבא הבריטי הצליחה והחישה את ניצחונן של בעלות הברית בחזית המזרחית.

נחל המערות \ אדם הקדמון

נחל מערות \ מערות אדם הקדמון

אתר המערות שייך לזרוע הממשלתית של רשות הטבע והגנים. המערות מהווים מוקד ארכיאולוגי בעל חשיבות בין לאומית להתפתחותו של האדם שאירעו בו שני מהפיכות. הראשונה שימוש באש והשנייה המהפכה החקלאית. העוצמה של האתר היא בכך שהיא נפרשת על שטח כה מצומצם בעוד היא משתרעת על עידני זמן עצומים. במקום נתגלו ממצאים ארכיאולוגים, בוטנים, וגיאולוגים יחד עם זרעים וחומרים שרופים שלא נכלו ומציירים תמונת מצב של החיים שהתנהלו במערות. המערות נוצרו בתוך גלעין שונית ועדות לכך היא שבמערה מאובנים רבים של הרודיסט – קונכייה שצורתה דומה לשופר\חטיף אפרופו שמעיד כי בתקופה מסוימת המערות היו מכוסות מים, בתחתית הים. בחזית השונית, ממערב לגלעין השונית, ים הטטיס (היום ים התיכון) היה עמוק ויצר סלעי קירטון, בעוד שבעורף השונית, ממזרח בים הרדוד של ימת הלשון, הלגונה שכיסתה בעבר את רוב ארץ ישראל, נוצר סלעי דולומיט
את המערה גילו האנגלים שחצבו סלעים לבניית שובר גלים בנמל חיפה, ונתקלו בממצאים שגרמו להם להזעיק מומחה לאתר. דורוט'י גרוד ארכיאולוגית שמגיע לאתר חופרת ומגיעה לממצא משמעותי, שרידי אישה, ברובד שבין שכבות
B ו- C

שהוא עומק רדוד יחסית
מערת ההתנור\תבון נקרא כך מאחר ובתקרתו ארובה. במערה שכבות סלע, וממצעים עתיקים ביותר מחוץ לאפריקה (וגרוזיה): ממיליון ל- 10,000 שנה לפני זמנינו, ומתעד אוכלוסיות שונות
הממצאים העיקרים הם אבני צור קשות. אבני יד אלו מסותתים, ומדויקים. מטיב הסיתות ניתן לשבץ את האבן על סרגל ציר הזמן
:במשך תקופה ארוכה שכנו במערה בני אדם משלוש תרבויות שונות
האשלית, המע'ארית (אשלו – יברודית) והמוסטרית. תרבויות אלה מוגדרות על בסיס כלי אבן אופייניים המבטאים את השינויים הטכנולוגים שחלו במרוצת הזמן
Homo Erectus

האחד הזקוף (ניאנדרטל). מאחר וידיו התפנו היה ניתן לפעול – ולדבר
התפתחות האדם נדדה מאפריקה דרך ישראל לאירופה ואסיה, ונדדה חזרה מאירופה לאפריקה גם כן דרך א"י בשלב מתקדם של
Homo Sapiens

(האחד החושב (האדם החושב
C = -60-45,000

D = -200,000

תק' מוסטרית: אבני יד שחוברו
E = -250,000

פלולית עליון תיכון
F = ↕ שלית עליונה
G = -600,000 תייקית (ללא אבני יד
ב- 30,000- הניאנדרטלים מאירופה כובשים את התבל. זהו האתר היחיד שניתן לראות כי האניאנדרטלים וההומוספיאנס חיו יחד (כיום הניאנדרטלים נכחדו
D ו- E בין שכבות

נמצאו הומוספיאנס
D ו-C בין שכבות

נמצאו ניאנדרטלים
C ובשכבה

נמצאו שוב הומוספיאנס
מערת הגמל נקראת כך עקב צורת התקרה שלה שבצורת דבשת הגמל. אנשי המערות כאן היו אוספים, לוקטים וצדים את האוכל שלהם. בתקופת חייהם עברו את מהפך האש שיצרו ע"י שפשוף עצים יחד
מערת הנחל, הכילה מעיין, ובה ניתן לראות באופן ברור את הרודיסטים על מחשוף השונית. בשלב זה האדם עובר מהפך נוסף, של חקלאות, שבו הוא מבייט צמחים וחיות למאכל. מחוץ למערה ניתן להבחין בגומחות וקברים, שמעידים על התפתחות נוספת שהתחוללה שם
במערת התנור האדם עבר את מהפך ההזדקפות, במערת הגמל את מהפכת האש, ובמערת הנחל חקלאות

תל גזר

תל גזר

.מבחינה גיאולוגית התל נמצא באזור השפלה, שמאופיין אותו סלעי הקירטון, שנוצרו בתקופת הקלומן
:היווצרות הסלעים בעומקים שונים מתחת לפני המים הכריעו את סוגי הסלע ומאפייניהם
בעומקים, בקור שאין בו בעלי חיים רבים נוצר סלע רך – קירטון
באמצע הים, שפחות קר ועשיר בבעלי חיים נוצר סלע קשה יותר – גיר
.בים הרדוד, בשולי הים ולגונות, שבן חם, ומלא חיים, נוצר סלע קשה – דולומיט ואף מלח
למרות הקושי של הדולומיט בגבהים הוא נבלה מהר ולכן נשאר רק במישורים, מדבר יהודה ודום השומרון. על פני השטח מבצבצים סלעי נרי שהם למעשה סלעי קירטון שהתקשו בשכבות העליונות של הסלע. התפשטות הנחלים בשפלה יוצרים את עמק התלם, ה-כמעט מישור שבעל גבעות ומהווה את הגבול שבין ההר לשפלה, שניתן לראות בשער הגיא. חומר הסחף, וגבעות כורכר תוחמים את הגבול שבין השפלה למישור החוף. הכניסה לתל גזר מגבעה סמוכה שבה הישוב כרמי יוסף
כרמי יוסף נוסד ב- 1983 כמושב חקלאות שיישבו גרעין מראשון, רחובות, ונס ציונה. התחיל את דרכו כישוב מושבי חקלאי, כשאריאל שרון היה מנהל מקרקעי ישראל, שאישר להקים את הישוב על שמו של יוסף ספיר שר הליכוד הלאומי. היישוב מונה כ- 486 משפחות ומשתייך למועצה האזורית גזר

תל גזר משתרע על פני 130 דונם, ובו 26 שכבות יישוב מהתקופה הכלקוליתית ועד לתקופה הרומית הקדומה (3500 לפנה"ס – 100 לספירה). עיקר השרידים הם מהתקופה הכנענית התיכונה והמאוחרת ומהתקופה הישראלית. בתקופות אלה הייתה במקום עיר מרכזית וחשובה ששלטה על צומת הדרכים שבו הדרך העולה לירושלים הסתעפה מדרך הים. מאחר ומישור החוף ביצתי, ומספר נחלים חוצצים אותו (ופונים צפונה) נחלה זו הייתה קשה למעבר. לכן הדרך הנוחה שנוצרה התפתחה לרגלי הגבעות שבשפלה. מצפון עולה 443, דרך קדומה שמתועדת כבר מימי התנ"ך. ממזרח, שער הגיא שעל שלוחותיו ממצאים לאבני מיל שמאמתים דרך רומית. אם כך תל גזר נמצא על פרשת דרכים חשובה מאין כמוה, שמחברת את הדרך הבין לאומים המערבית, בדרכים שונות לציר הדרכים שבגב ההר. נוסף על כך בתל שתי מעיינות: עין ורד ועין תנור.
תל גזר הוא אחד מהאתרים המקראיים החשובים בארץ. נמצאו בו מבנים מרשימים, בהם : חוממות העיר, המגדל האדיר ומקדש המצבות, כולם מהתקופה הכנענית. כמו כן נתגלו "שער שלמה" ולוח גזר (הכתובת הקדומה ביותר שנמצאה) המתוארכים לתקופה הישראלית, שבה גזר הייתה מובלעת בתוך ממלכת דוד, ושנכבשה רק בתקופת שלמה, למרות התיעודים שיהשוע הכה בה
וְיָרַד יָמָּה אֶל גְּבוּל הַיַּפְלֵטִי עַד גְּבוּל בֵּית חוֹרן תַּחְתּוֹן וְעַד גָּזֶר וְהָיוּ תצְאתָיו יָמָּה
(יהושע טז:3)
וְלא הוֹרִישׁוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקֶרֶב אֶפְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי לְמַס עבֵד
(יהושע טז:10)
וְאֶפְרַיִם לא הוֹרִישׁ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ בְּגָזֶר
(שופטים א:29)
וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים מִגֶּבַע עַד בּאֲךָ גָזֶר
(שמואל ב' ה:25)
וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלמה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּיתוֹ וְאֶת הַמִּלּוֹא וְאֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלָם וְאֶת חָצר וְאֶת מְגִדּוֹ וְאֶת גָּזֶר. פַּרְעה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עָלָה וַיִּלְכּד אֶת גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ וְאֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּעִיר הָרָג וַיִּתְּנָהּ שִׁלֻּחִים לְבִתּוֹ אֵשֶׁת שְׁלמה. וַיִּבֶן שְׁלמה אֶת גָּזֶר וְאֶת בֵּית חרן תַּחְתּוֹן.
(מלכים א' ט:15-17)

החפירות
העיר גזר הייתה מוכרת ממקורות רבים אך הראשון שזיהה את מקומה היה שארל קלרמון-גנו

(Charles Clermont-Ganneau)

בשנת 1871. קלרמון־גנו הסתמך על כתבים ערביים מימי הביניים, שתיארו קרב בין שליט מקומי לקבוצת נוודים סמוך ל'תל אל־ג'זר'. במהרה גילה באתר כתובת הקוראת ''תחמ גזרΑΛΚΙΟΥ'', היינו "תחום גזר, של אלקיוס". כתובות מקבילות נמצאו במקומות נוספים סביב לעיר, וכנראה סמלו את גבולות העיר בימי החשמונאים, או את תחום קניינו של אותו 'אלקיוס'.
(בשנים 1902-1909 חפר באתר רוברט מקאליסטר (רא"ס מקאליסטר

(Robert Alexander Stewart Macalister)

ארכיאולוג אירי צעיר ונלהב, שעמד אז בראש הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל

(P.E.F)

ומצא כתובת שאכן תיעדה שתל גזר היא אכן גזר המקראית. מקאליסטר העסיק צוות של כ־200 חופרים, ועבד זמן רב באתר; באופן שיטתי חפר תעלות קויות שרוחבן 12 מטרים, אחת אחר השנייה, והשליך את ממצאיו לתוך התעלה הקודמת. שיטה זו הייתה לא מוצלחת במיוחד, ועקב הזריזות שבעבודתו שייך ממצאים רבים לשכבות ותקופות לא נכונות. יתר על כן, נבצר ממנו לחקור את האקרופוליס של העיר, בגלל מיקומו של בית קברות מוסלמי באתר. על כל פנים, מקאליסטר פרסם את ממצאיו בשנים 1911 - 1912 בסדרה של שלושה ספרים, תחת השם

"The Excavation of Gezer"

, הספרים השאירו בעיות רבות לא פתורות, וחילקו את שכבות העיר לתקופות ה"קדם שמית", ה"שמית הראשונה" עד ל"שמית הרביעית", "התקופה ההלניסטית" ו"התקופה הרומית-ביזנטית"
בשנת 1934 הוסיף אלן ראו

(Alan Rowe)

לחקור את האתר, אף הוא מטעם ה־

P.E.F

, במטרה להשליט סדר בשכבות האתר, כפי שציינן מקאליסטר. האזור שאותו בחר לחקור (המדרון הצפון-מערבי) הוכח כדל בממצאים שנדרשו למחקרו. מאוחר יותר, בשנים 1973-1964, חפרו באתר חברי בית הספר למקרא ולארכיאולוגיה של ההיברו יוניון קולג', בניהולו של רייט

(G.E Wright)

דיור וסיגר. תוכנית המשלחת הייתה לשהות באזור מספר שנים, אולם הם השיגו את מטרתם בבירור כרונולוגיית מערך החומות תוך שבועות ספורים. לאחר מכן, פרופ' דיבר אושש את סברת יגאל ידין (שנתפרסמה לראשונה בשנת 1958) בדבר היות ה"מצודה מכבית" שער מימי שלמה המלך: עניין הכרחי בהוכחת הטיעון התנכ"י בדבר העיר. עם השנים הפך האתר למוקד לחפירות נוספות, האחרונה שבהן היא של אוניברסיטת אנדרוס, אף היא בנושא שער שלמה, ותיקון השערות מקאליסטר

מהפיכות בארכיאולוגיה
מהפכה חקלאית: מנוודים לוקטים וציידים– להתיישבות קבועה
(ביוט של בעלי חיים, וצמחים. (10,000-12,000- = כ-10,000 לפנה"ס
!(מהפכה עירונית: מחקלאות לתכנון התיישבות ערים, רחובות, וחומות (3300 לפנה"ס עד היום
!תל גזר מתעד את שתי המהפכות

(גזר הקדומה (התקופה הפליאוליתית - תקופת הברונזה התיכונה
חפירות מקאליסטר העלו מספר ממצאים המעידים על התיישבות קדומה בשטחים סביב לגזר. ממצאים אלו כוללים גרזנים כנעניים ומיני אבני יד אשליים, אופייניים לתקופת האבן הקדומה - תקופה הפליאוליתית . מאוחר יותר (3,400 לפנה"ס לערך) ניכרת בגזר עצמה הופעת דוגמאות קדרות כנעניים הצבועים במשח פסים. חרסים אלה היו מעשה ידם של בני העם הבלתי־שמי שיישב אז את הגבעה, הטרוֹגולוטיזם
הגנאולוגיה ויחס הקבוצה לעמים אחרים באגן הים התיכון, אינם ברורים, אולם ויליאם אולברייט גרס כי הם חלקו אב קדמון משותף עם בני התרבות הנטוּפית שגרה, אף היא, בכנען. הטרוגולודיתים השתכנו במערות הטבעיות שבתל; מערות אלו שימשו אותם למטרות מגורים, אחסון ומאוחר יותר קבורת המתים. בני שבט זה התקיימו על ציד ובקר. כעבור זמן מה החלו לשרוף את מתיהם, ולפזר את אפרם במערה שכינה מקאליסטר הקרמטוריום(מערה 2 I), להבדיל מאופי ונהלי הקבורה הרגמית שאפיינה בעת ההיא את ארץ ישראל הנגבית. מצב האפר העיד כי השריפה לא הייתה חד־פעמית, ולעיתים נמצאו חלקי רכוש לצד האפר כאשר היה מתקופת עבר
עם חלוף הזמן החלה נדידה שמית לאתר, מתיישבים אלה חדרו למערות והחלו לגור בהן ולשפץ אותן. במערות נמצאו סימני קדרות מפותחים יותר, אבני שחיקה ומיני כלי אבן. ממצאים אלו אפיינו את העונה שבין תום התקופה הכלקוליתית והקמת חומות העיר
סמוך לראשית תקופת הברונזה הקדומה 3 ב', 3000 לפנה"ס לערך, הופיעו עדויות הארכיטקטורה הראשוניות בתחום. התושבים השמיים המשתייכים לאתר התפרשו על מרב התל, ובנו בתי מגורים. הממצאים הארכיאולוגיים מתקופתם דלים באופן מפתיע
.פרט זה מעיד על חשיבותה הפחותה של גזר בימים הללו, בשעה שיתר ערי כנען שגשגו כלכלית והוקפו בחומה
בעונה שבין תקופת הברונזה הקדומה 3 א' לתקופת הברונזה התיכונה 1 השרידים הארכיאולוגיים נעלמו כמעט לגמרי, למעט קבר אחד ומספר מצומצם של כדים. היישוב כנראה ניטש או הותקף ונהרס. אין תמיכה באף אחת מן הסברות, אם כי הופעת כלי בית ירח, אולי מהווה אינדיקציה לסברה האחרונה

תקופת הברונזה התיכונה
צמוד למעבר לתקופת הברונזה התיכונה א', גזר החלה להראות מחדש סימני חיים. החפירות לגבי שכבה זאת העלו מספר רב של תגליות המעידות על יחידות דיור מסוידות ומתוכננות היטב. יתר על כן, נתגלו באתר מתקני איסוף מימי הנגר העילי ומחסני תבואה מהודרים. חרסי התקופה היו חרסים למשפחת ה

Eggshell Ware.
סוף היישוב בתקופה זאת בא עם מסעו הראשון של תחותמס השלישי, פרעה מצרים העתיקה, לסוריה. פרעה תחותמס התפאר ברשומות על כיבוש העיר, ונמצאו שאריות כלי אחסון מלאים שנקברו תחת הריסות, ושכבה עמוקה של לבנים שרופות, בנות תקופתו
וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלמה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת בֵּיתוֹ וְאֶת הַמִּלּוֹא וְאֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלָם וְאֶת חָצר וְאֶת מְגִדּוֹ וְאֶת גָּזֶר: פַּרְעה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עָלָה וַיִּלְכּד אֶת גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ וְאֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּעִיר הָרָג וַיִּתְּנָהּ שִׁלֻּחִים לְבִתּוֹ אֵשֶׁת שְׁלמה. וַיִּבֶן שְׁלמה אֶת גָּזֶר וְאֶת בֵּית חרן תַּחְתּוֹן
(מלכים א ט:15-16)

שער מתקופת הברונזה התיכונה. אופיו גס, קירותיו עשויים מלבנים, ויסודותיו אבן. הוא נבנה סביב ל־1650 לפנה"ס, בדומה לשערים כנעניים מקבילים, ומוכיח כי קשתות היו קדומות לרומאים! השער היה גבוה יותר מהמישור החיצוני, ובנוי מלבני בוץ, וחומת אבן, שאותם טייחו יחד בטיח לבן. לשער שלוש אומנות שאוחזים בקמרונות \ בקשתות
בתקופת הברונזה התיכונה 3 ב' - ג', 1700 לפנה"ס לערך, הסתמנה גזר כעיר כנענית חזקה ועשירה, שתרבותה השפיעה על סובביה וכוחה הצבאי אפשר לה כיבושים. תקופה זאת מאופיינת, יותר מכל, בבניין הביצורים הראשוניים של העיר
אורך ביצורים רמים אלו, שזכו לכינוי החומה הפנימית, עמד על כ־1.2 קילומטרים. בחומה שובצו כנראה 25 מגדלים, כאשר המגדל הגדול ביותר בתקופתו (+\- 1800 לפנה"ס) הוצמד לשער הדרומי של העיר
החומה נבנתה במספר שלבים. רוחבה הממוצע עמד על כ־4 מטרים, חומרי הבניין היו אבנים שנחצבו באופן גס. החומה נבנתה מספר מטרים מעל לשכבת הסלע המקורית, כנראה לתוך תעלה שנחפרה בידי הבנאים. בחומה שני שערים חשובים, הדרומי והצפוני
שני השערים שחשף מקאליסטר דומים למדי במבנם הפשוט. הרכבם הוא זה של שני מגדלי אבן מאורכים ומעובים שביניהם רווח. בשער הדרומי, החשוב מבין השניים, ניתן להבחין במעבר מרוצף באבנים, ששקעו לאור המשקל שהופעל עליהם לאורך השנים. המרחק הרב בין המגדלים הביא ללידתה של היפותזה בדבר קיומו של מעין מחסום עץ נייד לצד השער. השער הדרומי נחסם מאוחר יותר, עם בניין החומה החיצונית

הבמה
הבמה הגזרית. האבנים נמצאו הפוכות, וחלקן קבורות, בחפירות מקאליסטר. גובה חלקן עולה על 3 מטרים
מקאליסטר ציין ארבעה אתרים בעלי אופי דתי בעיר העתיקה, החשוב באתרים הוא הבמה. זהו האתר היחיד שניתן לשייך בבירור לתקופת הברונזה התיכונה
החלק המרכזי בחקר הבמה הגזרית נמצא בעשרת הסלעים המסודרים לאורכה. סלעים אלו הפכו נושא למספר היפותזות. בין הסלעים לא היו מרחקים שווים, או גבהים וצורה שווה. אולם רובם חלקו שתי תכונות: האחת, רמת החספוס הנמוכה בצד המערבי של הסלע לעומת הצד המזרחי, והשנייה בחורים שנחצבו לתוך האבן, אולי למטרת נשיאתם
הסלע השביעי מהווה את יוצא הדופן הגדול שבסדרה: להבדיל מיתר הסלעים, לא היה עשוי חומר שמקורו בגזר. ירושלים והריה הוצעו כמקור לסלע. מקאליסטר טען כי האבן הובאה כחלק מניצחון בני גזר על היבוסים. המרחק שנוצר מהאבן השביעית עד לשמינית מרמז על קשר מספר האבן לתכונות המיסטיות של המספר 7. האבנים מוצבים מצפון לדרום בקו ישר
מאחורי הסלעים החמישי והשישי ממוקם מתקן ריבועי, ובו שיקוע ריבועי. הועלו מספר סברות בדבר מהות מתקן זה. אחת הסברות המקובלות לגביו היא היותו מזבח, אם כי שום סימני שריפה לא נתגלו על האבן. נגרס בידי אחרים כי האבן שימשה בסיס לסלע נוסף. מקאליסטר שיער כי הסלע שימש ככרוב לאשרה, כחלק מטקסי הסגידה לה, וגם נמצאו מספר עדויות לקורבנות ילדים בסביבה, שהונחו בקנקנים במנהרות וקברים
הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים
(ישעיהו נז:5)
לבסוף נטען כי שימש המתקן ככלי לניקוי, טרם לקיחת חלק בטקס דתי
אולברייט כינה את הבמה קַפֶּלַת־מתים, והשווה את האבנים למצבות מקדש דגון באוגרית, ושדה האסטלות האשורי. במכלול, סביר להניח כי האבנים שימשו כלא יותר מחומרי בניין לבמה האמיתית, או כאתר טקסי לחידוש וכריתת בריתות בין גזר ותשעת הערים הסובבות אותה
תקופת הברונזה המאוחרת
בעקבות כיבושה האלים בידי תחותמס השלישי, ניטשה גזר כמעט לגמרי עד לתקופת הברונזה המאוחרת 1 ב'. קברים בני אותה התקופה מספרים על קושי החיים בגזר, ועל חוליי הפרקים של יושביה. כחלק מתהליך התאוששות העיר, ובהשפעת המסחר הפורח בימי האימפריה המצרית, החלו מופיעים בעיר מיני כלי חרס וזכוכית מהודרים, תכשיטי שנהב, ארון קבורה מיקני ושאר פריטים מיובאים
עושרה התרבותי של העיר הורגש בעוצמה לקראת המאה ה-14 לפנה"ס, ימי השלטון המצרי על האתר. בחסות המצרים שוקמה העיר לתפארתה המוקדמת והפכה במהרה לאתר מרכזי בארץ ישראל. חפירות בתחום 6 של האתר העידו על תרבות העיר: קירות בתיה עובו, חצרותיה סוידו באיכותיות ותעלות ניקוז הובילו אל הבתים. נחשפו באתר מיני כלי זכוכית וזהב שאופיים המצרי בלתי מעורער
תקופת הברונזה המאוחרת בגזר הקבילה לתקופת אל עמרנה המצרית, ונמצאו מספר התכתבויות בין מלכים גזריים (בעיקר מלכיאל ויפח'י), לשליטיהם המצריים. לדוגמה, מכתב מאמנחוטפ השלישי למלכיאל, מלך גזר
''אל מלכיאל, איש גזר, כה אמר המלך: הנה את הלוח הזה שגרתי אליך לאמר : שלחתי אליך את חניה, שר צבאות המלחמה, על מנת לקחת את הנשים היפות ועמו כל טוב: כסף, זהב, מלבושים, אבן סנדו, כל מיני אבנים יקרות וכסאות מעץ אושי. ועל כל זה כל מיני דברים יקרים בסכום 160 תבן. והן הלא ביחד 40 נשים, 40 שקלי כסף מחיר כל אשה. ונא, שלח נשים יפות מאוד ובהן ורעה לא תמצא למען יאמר לך המלך אדוניך: אלה אל נכון יפות ! ולך ישלח בחיים. ואכן, תדע כי הנה שלום למלך כמו לשמש: לחייליו למרכבותיו לסוסיו שלום רב! והנה, נתן האל אמון את הארץ העליונה, הארץ התחתונה, מוצא השמש ומבוא השמש תחת שתי רגלי המלך
(אנציקלופדיה אריאל, כרך ב', 1292, "גזר")

לפתע, כמאה שנים מאוחר יותר, החל מצב העיר להתדרדר מחדש, בדומה לשאר יישובי כנען בזמן נסיגת תקופת אל-עמרנה. אין סימנים להרס אזורי מקיף כלשהו, אומנם בתי העיר לא היו בשימוש במאה ה־13 לפנה"ס. ממצאים פרטיים לשני בתים מעידים על הרס ומאוחר יותר הופעת קדרות פלשתית. לטענת מרבית החוקרים, גזר חרבה בהתקפה. אולם התקפה זאת לא הייתה פלשתית
יש המייחסים את החורבן לכיבוש זמני של העיר בימי יהושע בן נון, עקב ההתנגשויות בין בני ישראל והגזרתים, כפי שמציין התנ"ך
"אָז עָלָה, הרָם מֶלֶךְ גֶּזֶר, לַעְזר, אֶת-לָכִישׁ; וַיַּכֵּהוּ יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת עַמּוֹ, עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד"
(יהושע י'33 )
אולם פסוק אחר מעיד על נוכחות כנענית בעיר בתקופת השופטים
"וְאֶפְרַיִם לא הוֹרִישׁ, אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר; וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ, בְּגָזֶר"
(שופטים א:29)
ממצא חיוני מחורבות העיר, בעונה ההיא, הייתה חרפושית מלכות פרעה מרנפתח. אחד הממצאים המפורסמים המיוחסים לפרעה היא מצבת ישראל, הקרויה כך על שם אחת השורות בה
''נבוזה כנען בכל רע, לוקחה אשקלון, נלכדה גזר וינועם הייתה כלא הייתה, ישראל הושם, אין לו זרע"
אמינות מסעו הצבאי של מרנפתח לכנען הועלתה בספקות רבים, אך יש שהתייחסו אליה כיותר הגיונית מהתיעוד התנ"כי, הן בפן הארכיאולוגי והן ברמת אמיתות התיעוד
הפרעונים המצריים ניסו לחזק את שליטתם באזור, לאור התערערות השלום היחסי עם פלישת גויי הים (אשר התנ"ך מכנה פלשתים). פרעה רעמסס השלישי עשה חיל בהדיפת הפולשים מכפתור (כריתים) לארץ האם המצרית, אולם לא הצליח למנוע את חדירתם לשטחי כנען
בבוא הפלשתים לגזר מצאוה נטושה, כך מעיד הפער שבין אחרוני החרסים מעת חורבן מרנפתח לסדרת החרסים הפלשתיים הברורים שנמצאו באתר

מפעלי הבנייה
קטע מהחומה החיצונית. ניתן להבחין בשני שלבי בניה, בצד הימני מונחות אבני גזית, בעוד שבצד השני האבנים קטנות וגסות יותר. הצד הימני שייך לימי שלמה והאחר לתקופה עתיקה יותר. ניתן להבין כי החומה עברה שיקומים רבים
נהוג לייחס את בניין החומה החיצונית של גזר לתקופת הברונזה המאוחרת. אורך החומה עמד על 1,100 מטרים, ורוחבה כ־4 מטרים. החומה נבנתה בנקודה נמוכה יותר לאורך המדרון, והוסיפה לעיר לפחות עוד רבע משטחה הקודם. נשתמרו רק שרידים מהחומה שגובהם לא עלה על 4.5 מטרים, ושער העיר כנראה שכן תחת השער מתקופת שלמה.

עובדת היעדר ביצורים מחודשים וחזקים כמו אלו של גזר, בשאר תלי הארץ, מעידה על מעמדה העליון של העיר בתקופה הזאת. בסוף המאה ה־14 לפנה"ס החל להבנות ארמון מצרי באקרופוליס, לארמון היו שתי קומות, הוא היה בנוי אבן וסיד. בניין מעניין נוסף מהתקופה הוא בית מלך גזר
תעלת המים, או מפעל המים, הינו פיר שמגיע למעיין תת-קרקעי ששימש את העיר בעתות מצור. הפיר בנוי משני חללים עיקריים, חלל הכניסה האנכי שאורכו עומד על כ־7 מטרים, וחלל הירידה המדורגת למעיין - מערה משופעת באורך של כ־45 מטרים. מקאליסטר טעה בדרך פעולתו בחקירת התעלה, וניקזה מכל תוכנה. בכך הרס כל אפשרות עתידית של תיארוך מדויק יותר למפעל. בהשוואה לתל חצור ותל מגידו ניתן לתארכו לתקופת הברזל 2, אולם גם החומות בנות התקופה הזאת הופיעו בגזר מוקדם משאר תלי הארץ, ולכן אולי אכן מקום הפיר בתקופת הברונזה המאוחרת

(התקופה הפלשתית (תקופת הברזל המוקדמת
בניין פלשתי מהאקרופוליס. נבנה במאה ה־12 לפנה"ס. מצוי בשטח 6, משכבת התיישבות 12
התקופה הפלשתית הייתה תקופת מעבר קצרה בגזר, שקישרה בין ימי האימפריה המצרית לימי המלוכה הישראלית, וסמלה את בוא תקופת הברזל המוקדמת לאתר. תקופה זאת החלה, כאמור, שנים מספר אחר חורבן העיר בימי מרנפתח. הקביעה הברורה של זמנה הוא דרך חרסיה הדו והחד גווניים ("מונוכרום פלשתי" ו"ביכרום פלשתי"), שהתפשטו עם הפלשתים בא"י של התקופה המדוברת. גזר ישבה על גבולה הצפוני ביותר של הממלכה הפלשתית
ההשפעה הפלשתית ניכרת בשטח 6 (האקרופוליס הגזרתי), שבו נמצאו מספר מבני מגורים נאים ומתוכננים היטב, ואסם שנהרס פעמיים נבנה מחדש, נהרס פעם נוספת, והוסב לבתי מגורים גדולים בעלי חצר. תופעה זאת של הרס משולש אופיינית ליתר הממצאים שנחפרו מימי השלטון הפלשתי בעיר
עם הזמן החלו הן טיב הבנייה והן טיב החרסים לרדת. סוף האתר בעת ההיא היה, לפחות לטענת ספר התנ"ך, כיבוש בידי פרעה מצרים, שמאוחר יותר מסר את העיר למלך שלמה, כנדוניית ביתו
"פַּרְעה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עָלָה, וַיִּלְכּד אֶת גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי הַישֵׁב בָּעִיר, הָרָג; וַיִּתְּנָהּ, שִׁלֻּחִים, לְבִתּוֹ, אֵשֶׁת שְׁלמה"

(מלכים א' ט:16)
יש הטוענים כי מדובר בפרעה סיאמון, אולם אין הוכחה לטענה

תקופת המלוכה העברית
שער שלמה הכניסה הראשית לגזר בימי המלוכה העברית, נבנה על גבי שער קדום יותר. המאה העשירית לפנה"ס
לאורך ימיה כעיר פלשתית עמדה גזר מחוץ לטווח הישג מלכי ישראל שאול ודוד, כמתואר
"וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יהוה; וַיַּךְ, אֶת-פְּלִשְׁתִּים, מִגֶּבַע, עַד באֲךָ גָזֶר"
(שמואל ב' ה:25)
אומנם שכבה 8 מבשרת על בואה של תקופת המלוכה העברית בתל גזר. לשכבה זאת שייכים ממצאים רבים וחשובים להוכחת התיאור התנ"כי של המאורעות בעיר. העיר, כאמור, נמסרה לידי שלמה המלך בידי מלך מצרים, לערך בשנת 950 לפנה"ס. שלמה בנה את גזר, אולם הבתים מתקופתו קטנים, החרסים אדומים ועליהם מירוק יד, לא נמצאו קברים מהתקופה, אך נמצאו חפצים אופייניים לתקופה בקברים מוקדמים יותר. נוסף לבמה, שכבר יצאה מכדי שימוש עד ימי שלמה, נמצא גם מזבח קטן ועליו דמותו של הבעל. ממצא מעניין מהתקופה הזאת הינו לוח גזר המפורסם. הכתוב בכתב פרוטו כנעני (שפה פיקטוגראפית). לוח גזר חרוטה על לוח קטן מאבן גיר מן המאה ה-10 לפנה"ס. הלוח נחשב לתעודה העברית הקדומה ביותר שנמצאה עד היום. מידותיו 7 ס"מ על 11 ס"מ. אתהלוח מצא מקאליסטר בערימות השפכים של חפירותיו והוא מוצג היום במוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול. הדעה המקובלת היא שהכתובת מציינת את העודות החקלאיות שנעשו ב-12 חודשי השנה.
תעתיק: פירוש הכתובת:
ירחו אספ ירחו שני חודשי אסיף
רע ירחו לקש שני חודשי זריעה
ירח עצר פשת שני חודשי זריעה מאוחרת
ירח קצר שערמ חודש קטיף הפשתה
ירח קצר וכל חודש קציר שעורים
ירחו זמר חודש קציר התבואה ומדידתה
ירח קץ שני חודשי בציר
א חודש קיץ
ב
י
בשנת 924 לפנה"ס הותקפה העיר במסע פרעה שושנק, הוא שישק התנ"כי; גזר חרבה. לאורך שנים מספר נגרס כי גזר נתרוקנה מיושביה, עקב מחסור בראיות. בשנים האחרונות הוכח כי אין בסיס לסברה, וכי גזר המשיכה להתקיים באופן מצומצם יותר. כעבור 200 שנים הותקפה גזר במסעו של המלך האשורי, תגלת פלאסר השלישי, שתוארך לשנים 734- 732 לפנה"ס, ואכן בתקופה זאת חרב שערה של גזר ונשרפו בתי מגורים רבים. ישנה קורלאציה בין חורבן גזר לבין אחד מתבליטי המלחמה שפיארו את ארמון תגלת פלאסר, בו מוזכרת גָזְרֻ

הביצורים
מרתקת במיוחד היא עלילת ביצורי העיר. בימי שלמה החל שיפוץ החומה החיצונית, בת תקופת הברונזה המאוחרת. הארכיטקט של שלמה ניסה לבנות מחדש את החומה החיצונית, או לפחות חלקים ממנה. ברם, במהרה נתגלה לבונים כי חומתם נבנתה בסטייה של כ־65 סנטימטרים, וגם באיכות ירודה מהחומה העתיקה. כדי לכפר על שגיאתם מילאו את הפער שנוצר בעפר. בעבור מאה שנים החומה סוידה מחדש, וכעבור מאה נוספת נבנה מחדש חלקה העליון
סיפורה המסועף של החומה החיצונית הוליך שולל ארכיאולוגים רבים שניסו לתארך במדויק את הכותל
שער שלמה ניתן להבחין במבנה מובהק של שער תאים שש־תאי. הקירות המאוזנים הקצרים יוצרים ששה תאים, בהם היו שלוש דלתות שספקו הגנה רבה לעיר
אחד האתרים הנחפרים ביותר בגזר הינו שער שלמה. מקאליסטר חשף לראשונה את אחד החללים הנלווים לשער ומחצית מהשער. בהסתמכות על חרסים הלניסטיים שמצא במקום, קבע את השטח כ"מצודה מכבית". כעבור מחצית מאה, בשנת 1958, פרסם ידין את מאמרו, "חומת גזר ושערה בימי שלמה", במאמר זה טען כי חלק מהמצודה המכבית ("אזור דמוי אורוות", בפי מקאליסטר) הינו לא אחר משער שלמה. מאוחר יותר, צוות בראשות ויליאם דיבר חקר את האתר והעלה כי אכן מדובר בשער מהמאה העשירית לפנה"ס. חברי ההיברו יוניון קולג' חשפו לגמרי את ההריסות ווידאו את טענת ידין. לא רק האמת הארכיאולוגית היא שמעניינת בפרשת השער, שכן קיומו מוכיח במידה רבה את אמיתות הפסוק התנ"כי
"וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלמה, לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה וְאֶת-בֵּיתוֹ וְאֶת-הַמִּלּוֹא, וְאֵת, חוֹמַת יְרוּשָׁלִם; וְאֶת חָצר וְאֶת מְגִדּוֹ, וְאֶת-גָּזֶר. פַּרְעה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עָלָה, וַיִּלְכּד אֶת גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי הַישֵׁב בָּעִיר, הָרָג; וַיִּתְּנָהּ, שִׁלֻּחִים, לְבִתּוֹ, אֵשֶׁת שְׁלמה."
(מלכים א' ט:15-16).
על השער נמצאו עדויות לשרפה עזה וכפי הנראה יש לייחס אותה לכיבוש האלים של שישק מלך מצרים בשנת 925 לפנה"ס
מבנה השער כולל שלושה תאים מכל צד של המעבר, וכךהשער היה שער שש תאי כנעני אופייני שכלל אורבות לסוסים. צדדיו נבנו בניית גזית איכותית, החלל הפנימי הכיל ספסלים איכותיים, גג סטנדרטי ותעלת ניקוז. מאוחר יותר הועלה מפלס השער ונבנתה תעלה חדשה, לניקוז מי גשמים שכוסתה בלוחות ריצוף. בשלב הבא נבנה מחדש כשער ארבע־תאי, ואחר חורבנו בימי תגלת פלאסר כשער דו־תאי. אחר פלישה אשורית נוספת נהרס השער סופית
משני צידי הפתח החיצוני של השער היו מגדלים ששולבו בחומת העיר. חשיבות רבה יש לאזכורה של גזר יחד עם חצור ומגידו, שדומים מאוד בצורת השערים שלהם. ביצורי ערים אלו, שלאורך ימיהן היוו מרכזי כוח חשובים בכנען, נבנו אף הם בסגנון הגזרתי. דמיון רב, ולעיתים שוויון מוחלט, זה יחד עם כרונולוגית האתרים, מוכיח שהחומות נבנו לפי אותו הדגם. ההבדלים הקטנים תלויים בתנאי השטח הנתון, ואי-דיוקים בחפירות מוקדמות
בעשור האחרון, לנוכח צמיחת האסכולה המינימליסטית בארכיאולוגיה המקראית, הועלו מספר טענות אודות שיוך חומות הסוגרים ושערי התאים שאפיינו את בניין שלמה, למאה התשיעית לפנה"ס, ובכך למעשה לביטול סברת ידין

קבר השיח
המבנה הוא שריד של קבר שייח ונבנה ככל הנראה לפני שנת 1600 לספירה. הוא מיוחס לשייח מוחמד אל-ג'זארלי ומשמר בשמו את השם הקדום 'גזר'. קבר זה היה קדוש לתושבי הכפר הקטן אבו-שושה, כפר ששכן במדרון הדרום – מערבי של התל

:גזר לאורך ההיסטוריה
התקופה הכנענית המאוחרת 11400-1550 לפנה"ס
גזר מופיע ברשימת הכיבושים של תחותמס השלישי
התקופה הכנענית המאוחרת 21200-1400 לפנה"ס
גזר מוזכרת ב"אסטלת ישראל" של פרעה מרנפתח. גזר מוזכרת במכתבי אל-עמארנה
התקופה הישראלית 11200-1000 לפנה"ס
בספר יהושע כתוב שבני ישראל מכים את גזר לא מיישבים אותה
התקופה הישראלית 21000-586 לפנה"ס
בספר מלכים כתוב שפרעה כובש את גזר ונותן אותה לשלמה, ולאחר מכן שלמה בונה אותה. גזר מופיעה ברשימת הכיבושים של שישק מלך מצרים
גזר מופיעה בתבליט אשורי המתאר את מסעות תגלת פלאסר
התקופה ההלניסטית 63-332 לפנה"ס
בספר מכבים כתוב שבכחידס מבצר את העיר
ימי החשמונאים 37-152 לפנה"ס
שם העיר מופיע בכתובות שנמצאו סביב האתר. בספר המקבים כתוב ששמעון החשמונאי כובש את העיר

מפעלי ים המלח

מפעלי ים המלח

במקום הנמוך ביותר בעולם, לחופו הדרומי של ים המלח, נמצאים מהגדולים שבמפעלי התעשייה בארץ - מפעלי ים המלח. בים המוות אין חיים, אך הוא עשיר באוצרות - אוצרות טבע החיוניים לאדם, לחי ולצומח. ממי הים מפיקים חומרים כמו אשלג, ברום ומגנזיום, המשמשים כחומרי גלם למוצרים רבים ומגוונים
בדרום מפעל מודרני ליצור מגנזיום מתכתי שעולה ביקושו בייצור מטוסים ומכוניות
צפונית לו מפעל מנדטורי אשלג א
צפונית לו (קשת אדומה) מפעל ברום שמייצר 200,000 טון ברום בשנה, והינו המפעל הגדול ביותר בעולם מסוגו. זהו ספינת הדגל במפעלי ים המלח, והרווחי ביותר. בברום משתמשים לחיטי קרקע בטפטפות, מעשיר דלק, צילום רפואה בריכות שחיה וקוסמטיקה. בפברואר 1970 מטח קטיושות נפל על המפעל של הגז הרעיל, ובנס כל הפועלים יצאו בשלום
צפונית לו מפעלי אשלג ב' ואשלג ג' – שבו אשלג מיוצר בתהליך הטוב ביותר
מתחם מפעלי ים המלח נדלק בלילה ויוצר דימוי של עיר קוסמופוליטית
הראשון שראה בים המלח את הפוטנציאל ליצירת אשלג וברום היה בנימין זאב הרצל. חזונו של אב הציונות היה להפוך את ארץ ישראל מישנה לחדשה, עם תעלת מים

ב-1919 משה נובמייסקי, אלכימאי יהודי יליד אוקרינה שברוסיה עלה על חזונו של הרצל ליצור ברום ואשלג מים המלח וחוזר לרוסיה עם ממצאים
ב-1922 הקימו חברת מניות עם הנציב העליון באזור קליה. על-פי זיכיון שקיבל מהממשלה הבריטית, ששלטה אז בארץ. המפעל הוקם בצפון ים המלח, בסמוך לקליה. בנובמייסקי יחד עם משה לנגיצקי (רוסי נוסף) הקימו את המפעל הראשון – "חברת אשלג הארצישראלית" – שהוקמה ב-1930. את משפחות הפועלים הביאו למתחם המפעלים, להתגורר בשכונת מגורים וליד המתחם הקימו את הקיבוץ בית הערבה. בצפון הים לא היה בעיה של מים מאחר ונהר הירדן זרם עם מים מתוקים. חיים ויצמן ממציא חומר נפץ יעיל מאשלג ואצטון, ומוכר את הנוסחה לאנגליה
נובומייסקי יצא למבצא לדרום ים המלח, וב-1934 התחילו לצאת מהצפון שבו הים עמוק, ועברו לדרום בחלקו הרדוד של הים שבו ביב ניתן לבנות בריכות בצורה קלה יותר
ב-1936 התחיל המפעל לעבוד
עד ה-15 במאי 1948 נטשו את מפעלי הצפון והניחו את בית הערבה וקליה למלכות ירדן. שטו לדרום ובשלב מאוחר יותר פוצצו את מפעלי קליה שבצפון
ב-26 לנובמבר 1948 מבצע לוט מספח את המפעלים בסדום למדינת ישראל שנותרו בידינו אך ללא גישה
ב-1953 ממשלת ישראל הקימה ופתחה מחדש את "מפעלי ים המלח בע"מ", לאחר ששבעה חודשים המפעל בסדום לא פעל, עם סלילת הכביש בין סדום לדימונה. מדינת ישראל הצעירה השקיעה הון רב בהפעלה המחודשת של מפעלי ים המלח
ב-1957 במדינה הסוציאליסטית בישראל החלו הסעות למפעלי ים המלח, מאחר ובתחילת הדרך השנייה של המפעל אסירים תפעלו אתו, אך מאחר ולא פעלו כראוי ועקב חילוף ההנהלה הוחלט כי בתנאי השטח לא ראוי שעובדי המפעל יחיו
את הכביש לדימונה סללו בשנת 1958, ואת כביש הערבה סללו ב- 1960
ב- 1964-5 נפתח המוביל הארצי להזרים מים, נתון שגרם לים המלח לרדת במפלס המים. רק עשרית מכמות המים המשיכה לזרום לים המוות והתייבשות הים היה מכריע את תום תועלת המפעל. לכן הכינו תוכנית לתשתית למאגר מלאכותית שאותה סכרו, ובה בריכות מאגר שאף אותם סכרו. כל זה מתרחש כאשר יש מיתון בארץ וארה"ב זכתה במכרז ההנדסה לבניית הסכרים והמאגרים לקליטת המים מהאגם הצפוני לו. האמריקאים עזבו ומאין ברירה המפעל החל בנפילה. גילו כי עם המלח עצמו שיש בשפע ניתן לשמש כסכר ומהר מאוד משתלטים על האגן התחתון
ב- 1968, הקימה ממשלת ישראל את "כימיקלים לישראל", חברה שאיחדה תחת קורת גג אחת את מרבית מפעלי התעשייה הכימית בארץ, לרבות מפעלי ים המלח
מלחץ רוסי (ברז'נב) המפעל שרד את מפולת השוק שקנדה הציבה עם מחירים נמוכים
ב- 1995, במסגרת תהליכי ההפרטה העוברים על המשק הישראלי, מכרה הממשלה חלק ניכר מנכסי החברה לידיים פרטיות
מפעלי ים המלח מפרנסים כ-6000 משפחות שחיים בצפון הנגב
המפעל פועל בכל ימות השנה מלבד יום כיפור. לצידיו החיוביים של המפעל צד אפל וכאוב. המפעל יונק מי תהום ומייבש את ים המלח, 200,000,000 מ' קוב אדוי בשנה. ומפלס הים יורד 1,2 מ' משנה. ערך זה משבש את מאזן ההידרולוגי. הארובות פולטות לאטמוספרה גזים מזהמים מבחינה אקולוגית והרס בשכבת האוזון

ביתר

מצפה ביתר
בנוף רואים את הר גילה, הנקודה הצפון מזרחית של הר חברון. בין הרי ירושלים והרי חברון נחל רפאים, שמנקז את מי ירושלים והינו יובל ראשי של נחל שורק. הר חברון גבוהים מהרי ירושלים עם שיא בהר אל חליל בגובה 1100מ', ההר ישר, מאורך וחסר פריצות, בניגוד למבנה של הר חברון, להרי ירושלים צורה פרוצה הדומה לכף יד. פרשת המים ממזרח למערב כבר הגדרנו כדרך האבות שחוצה את מרכז העיר ברח' המלך ג'ורג'. נחל כפירה תוחם מצפון את האצבע של הר אדר, מעלה החמישה ונטף, שתוחם מדרומם נחל יתלה. נחל יתלה תוחם את האצבע השנייה של קריית יערים ונווה אילן, שתוחם אותם מדרום נחל נחשון. נחל נחשון הוא הנחל שעליו סלול כביש מס' 1, ותוחם את האצבע השלישית מצפון לצובה, הר איתן, הר הטייסים, רמת רזיאל, כסלון, גבעת יערים, שורש, ומדרום תוחם אותו נחל שורק (באצבע זו נחלים כסלון וטייסים). נחל שורק התוחם את האצבע החמישית מצפון: אבן ספיר, הר עמינדב, הר שלמון, ורכס שורק,נתחמים בדרום ע"י ונחל רפאים
נחל רפאים הוא הנחל שניתן לראות בתחתית העמק, בין המצפה להר חברון, ומהווה את הגבול בין הרי ירושלים והר חברון. בערבית נקרא הנחל בשם "וואדי אל ורד" כלומר נחל הורדים, מאחר שלאורך בקעה, לאורך הוואדי היו שיחי ורדים שמהם הכינו מי ורדים. ב-1892 מקבל העמק שם חדש "וואדי סוקט חדיד" כלומר מסילת הברזל. בין 1888 ל-1892 יוסף נבון סולל את מסילת הרכבת הראשונה במזרח (התיכון והרחוק). אירוע "רכב אש ופרשים" מתועד בתקשורת העולמית. עד 1948 פעלה עם קיטור דיזל. המשימה הצבאית האחרונה של צה"ל באוקטובר 1948 בהרי ירושלים, הייתה לכבוש מבית שמש לבתיר וחוסן, ולספח את המסילה לא"י. המשימה נכשלה בראש בית וואלג'ה, והמסילות בבתיר עברו בין טווחי ירדן ולכן בין מלחמת השחרור 1948 וששת הימים הרכבת לא פעלה עקב חסימות ביטחוניות לאורך המסילה (בית שמש, בתיר, ובית צפפה). על פי תוואי הגדר החדש שאושר בממשלה בפברואר 2005, בתיר והכפרים השכנים וולג'ה, חוסן, נחאלין וואדי פוקין, ימצאו את עצמם מנותקים מעיר המחוז שלהם, בית לחם, על ידי חומה שתוקם לאורך כביש 60, ומתוכננת עבורם רק גישה תת-קרקעית לבית לחם, שתהיה בשליטת צה"ל

בבתיר ממשיכים את מסורת השלחין, שמתקופת בין שני, להשקיית הטרסות שקיימת יותר מ-2000 שנה. נאמן החלוקה של המעיין בכפר "עין אל-באלד", מכוון את הזרימה לכל חמולה ע"י פתיחת פקקים מהאמת מים
PEF

ב-1880 הגיעו לבתיר משלחת ה-פי אי אף בחסות המלכה ויקטוריה. צוות המשלחת שהגיעו למעיין להתרענן, תיעדו את אשר ראו על משקוף המעיין, שבה כתובת ביוונית

LEGVMC

כלומר הלגיון החמישי של מקדוניה. היסטוריון רומי שתיעד את מרד בר כוכבא, תיעד את אותו לגיון שנועד לכבוש את המעוז האחרון של בר כוכבא, ביתר

"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר משנכנס אב ממעטין בשמחה"

(משנה תענית פרק ד משנה ו)

שמו לא היה בר כוכבא אלא שמעון בר כוסבא הנשיא על ישראל, כפי שהוא חותם למפקדיו במכתביו שנמצאו בעין גדי. לאחר התבוסה רבי עקיבא, מורו הרוחני, דורש לשנות את שמו לאל שאכזיב

"לחרבן בית מוקדשא הוה תמן סבין נהירין והוה דרש ואינון בכיי ומשתתקין וקיימין לון תני אמר רבי יהודה בי רבי אלעאי ברוך רבי היה דורש הקול קול יעקב והידים ידי עשו קולו של יעקב צווח ממה שעשו לו ידיו של עשו בביתר תני ר' שמעון בן יוחי עקיבה רבי היה דורש דרך כוכב מיעקב דרך כוזבא מיעקב רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא אמר רבי יוחנן קול אדריינוס קיסר הורג בביתר שמונים אלף ריבוא א"ר יוחנן שמונים אלף זוג של תוקעי קרנו' היו מקיפין את ביתר וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות והיה שם בן כוזבה והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע"
(ירושלמי תענית פ"ד דף סח טור ד /ה"ה)

במסורת היהודית אין תיעוד מפורט על מרד בר כוכבא, שנלחם במרחב שבין הרי ירושלים ועין גדי. הטראומה הנוראה היא הסיבה לכך שאין דוקומנטציה היסטורית, כמו השואה שיש בה הדחקה, ועדיפות להבליג ולשכוח מאשר לעורר ולהיזכר בזוועות. אדריאנוס מכריז לרומאים לפתוח נגד היהודים בג'נוסייד, ורוצחים כ-700,000 יהודים. כמו בשואה השתמשו בטכניקה של עשן להוציא את היהודים מהמערות, ומחבואיהם, וכאשר יצאו טבחו בהם. ביתר היה הנקודה האחרונה במרד, לאחר התבוסה שם הסתיים המרד, ואנו לא מודעים לאשר התחולל שם במדויק

:ישנה אגדה לגבי איך המרד התחיל
היה מסורת בביתר שלכל ילד שנולד נטעו עץ ארז ולכל בת עץ אילה. כך נוצר קשר אישי בין האדם והעץ, נעלה יותר מהקשר האלגורי בן אדם לעץ. יום אחד רומאים קלגסים (נעל הלוחם הרומאי) ירדו ונשבר יצול בעגלתם. מיד כרתו עץ ארז להקציע ממנו עגלה. על מעשה הכריתה תושבי ביתר הרגו את אותם רומאים. כך התחיל המרד הגדול בביתר, ולסגירת המעגל נסתיים בביתר

:ישנה אגדה נוספת על מות בר כוכבא
אדריאנוס המלך, שהיהודים כינו כשוחק עצמות, היה מהמלכים הגדולים באימפריה הרומית, אדם משכיל ונאור שקידם את האימפריה. נודע לו ששמעון בר כוכבא יושב עם לוחמיו בביתר. אדריאנוס ציווה להרוג את כולם אך את בר כוכבא להביא לו חי בכדי שיוכל לשעשע אותו בקרב "לודרי", באזור הבאניאס, במלחמה מול אריה. כאשר הגיעו לבר כוכבא מצאו אותו מת, כשנחש מפותל על רגלו, וכך לא מת מחרב והשפלה

נבי סמואל

נביא שמואל
מהמצפה בגג (908מ') ניתן להבחין בכיוון צפון מזרח גבעה קרחת, עם שני אנטנות שידועה בשם "גבעה" ומוכרת מסיפור הפילגש בגבעה. מצפון ניתן לראות בבירור את גבעת גבעון ומערבית לה את עמק איילון

(וַיּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן (יהושע י:12 "
בעמק קרקע משובח לחקלאות, ומהווה פקפוק וסירוב בכריעת הברית בין הגבעונים ליהושע. על המדרון הצפוני של הכפר, בור מים עצום, עם מדרגות מעגליות. כביש 443 הוא ציר עתיק ימין שחיבר את קו החוף עם ירושלים, מתקופת המקרא ואף הרומאים בנו בו כביש. בין מלחמת השחרור וששת הימים, טילים ערוכי טווח שהוצבו על הר השמחה והר גילה, יצרו את "פרוזדור ירושלים" שהצטמצם ונהיה צר ככל שקרבו לעיר
בית אכסא מדרום להר השמחה ככל הנראה ירש את שמו מהלגיון הרומי (ה-10) שהתאכלס במקום. בקרחת לצד רמות 06, "גילו כפר צלבני בעל רחוב מרכזי ומשקיות שדומים לכפר שנמצא ב"קוביבה

ב-1192 הצלבנים בונים מבצר בראש ההר שהם מכנים הר השמחה. במהלך מסע הצלב ה-3 ריצ'ארד לב הארי שואף לכבוש את ירושלים ונכשל, ומתואר כשהוא מכסה את פניו מבושה
במקור המבנה שרואים היה כנסיה. הכניסה הייתה מכיוון המקום שבימינו המסגד והחלל הריק היה הטרנספט, שנראה כאילו היה יכול להיות האפסיס, והמדרגות לצריח שנתווסף מאוחר יותר, היה האפסיס
(וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה"(שמואל א' כה:1
עד החפירות של ד"ר יצחק מגן מתייחסים לרמה "תל א-נצבה" ליד רמאללה למקום קבורתו של שמואל. ד"ר יצחק מגן מוצא שרידים רבים מהתקופה הצלבנית: אולמות צלבנים, מערכת גשרים בחזית הכניסה שמדרום מזרח לכנסיה, יחד עם משטחי סלע ענקיים, אורוות אבוסים, ואבנים גדולות לאפשר לאבירים לעלות על סוסיהם. כלומר האתר תפקד למצודה של כפרים צלבניים ששכנו סביב לה. בנוסף לגילויים מתקופה הצלבנית מתגלה שריד מבנה הגדול והקדום ביותר מתקופת החשמונאים, שגורמים לו לקבוע כי זהו אותו "מצפה", אותו ההר שאליו קרא מתתיהו למאמינים להתאגד למלחמה נגד היוונים בקריאה: "מי לה' אלי" התחולל על הר השמחה. בבסיס הבניין החשמונאי שרידים מתקופת בית ראשון שמעלים לדיון שוב את האפשרות שאכן שמואל הנביא קבור בתל, עירו של שמואל "מצפה". המסורת עם שמואל הנביא הביאה לכך שהמקום נתקדש לנצרות, ליהדות ובמידה פחותה גם לאסלאם ; ובמקום ניצב אחד הבניינים היחידים בארץ, ששימשו במהלך הדורות מקום תפילה לשלוש הדתות. מתחת לקבר של שמואל הנביא במסגד, בית כנסת ובו הקבר של שמואל הנביא לפי המסורת שהושרשה עוד מבנימין מטודלה, בתקופת הצלבנים. מטודלה היה הראשון שמספר על מסורת קבר שמואל הנביא, בחשיפה מעניינת הוא מתעד כי משנת 1173 היהודים חגגו בכ"ח באייר את חג שמואל הנביא (משנת 1967 בכ"ח באייר חוגגים בימינו את יום ירושלים). בעקבות הרמב"ן שעולה לארץ, יהודים נוספים וחסידים עולים והמקום נמצא בשליטה יהודית, שחיים בשרידי המבצר הצלבני, שעמדה איתנה עוד בתקופת הממלוכים עד לכיבוש סלח א-דין. עד המאה ה-18 יהודים מופעל בידי יהודים, למרות שב-1219 אל מוע'טם עיסא הורס את חומות ירושלים ואת הביצורים הצלבניים בקו החוף, כמו החומה שצפונית מיפו. במאה-18 מוחמד אל חלילי (חליל = חבר, חברון = חבר קטן = אברהם חברו הקטן של ה') מגרש את היהודים ובונה בו את המסגד, ועל הגג את הצריח. במלחמת העולם הראשונה התורכים מתבצרים במבנה. ב-9 לדצמבר 1917, הבריטים כובשים את האתר לאחר קרבות מרים והופכים אותו לסמל כיבוש. במהלך המלחמה הצריח נפגע, ובתקופת המנדט משפצים אותו. בליל הסדר ה-23 באפריל 1948, גדוד הפורצים מחטיבת הראל בקריית ענבים, כובשים את בית איכסא, ומנסים לכבוש את קבר שמואל. הפעולה נכשלה מאחר והפעולה בבית איכסא אפשרה לערבים להתבצר ולהתכונן לקרב. הכישלון גורף עימו 30 חיילים (ו-17 בקסטל), וקיים עבורם אתר הנצחה בהר אדר. במלחמת ששת הימים ישראל כובשת את ההר

אוגוסטה ויקטוריה

אגוסטֶה ויקטוריה

(!רח' מרטין בובר 02-6287704 (אריקה המזכירה, אוריקה (נזירה
במאה התשע עשרה התחילה התפוררות של האימפריה העותומאנית בארץ ישראל ומצב זה גרם למעצמות הגדולות (גרמניה, צרפת, אנגליה ורוסיה למעורבות ותמיכה בשלטון העותומאני כנגד השלטון המצרי. הן נאבקו בניהם על ההשפעה בירושלים מבחינה פוליטית-כלכלית-חברתית ולהתפתחות הארכיטקטונית שהתפתחה במאה התשע עשרה יש תפקיד חשוב. הסיבה לכך היא משום שהתחרות אינה מתבטאת רק בגודל, במסה ובגובה, אלא גם בדמיון למבנים האופייניים בארצות מוצאם. למעשה, האדריכלים עצמם היו מארצות המוצא ולבניינים שהקימו הייתה זהות לאומית חזקה במיוחד, משום שתוכננו ונבנו במתכונת שאליה היו רגילים. הייתה התפשטות ותחרות של שליטה קולוניאלית ויחד עם הקונסוליות השונות הגיעו אנשי הכנסייה שלהם היה אישורי רכישת קרקע ולבנייה. המשותף לרוב המבנים היה הרצון להפגין נוכחות, השפעה ועוצמה דתית וזאת דרך פעילות הומניטארית בתחום החינוך והבריאות. אחת המטרות העיקריות של הקהילה הנוצרית הייתה לספק מקום אכסון לכל הצליינים שהגיעו לארץ ובפרט לירושלים. נציגי המעצמות רצו להגדיל את השפעתם באמצעות מספר המאמינים שהגיעו מארצם, וכך ניתן לראות את המבצר המרשים של בניין אוגוסטה ויקטוריה ששוכן על הר הזיתים

ב-1898 קייזר ווילהלם ה-2 מגיע לישראל לחנוך בטקס את כנסיית הגואל בעיר העתיקה, כנסיה לותרנית (זרם פרוטסטנטי גרמני) לצידו של כנסיית הקבר\תחיה. בדרכו לישראל פוגש הקייזר פוגש את בנימין זאב הרצל במקווה ישראל. מאחר ולקייזר קשרים טובים עם המופתי עבדל חמיד ה-2, הרצל מבקש מהקייזר זיכיון להביא יהודים לארץ ישראל, ושניהם ממשיכים לירושלים. הרצל שתכנן להתאכסן במלון קמינץ שבסמוך לדווידקה ברח' יפו, נאלץ למצוא מקום אחר עקב הפמליה של הקייזר שאכלסו את כל החדרים, וכך הרצל מגיע לביתם של משפחת שפירא הסמוכה לשער יפו. בנוסף לכנסיית הגואל הקייזר מקבל אדמה בהר ציון שבה הוא בונה את הכנסייה הקתולית דורמיציו (תרדמת מרים), על חורבת הכנסייה האגיה ציון. המתחם השלישי שקיבל הוא זה של אגוסטה ויקטוריה. הבניין מכיל כנסיה ובית הארחה ומרגוע ללותראנים ופרוטסטנטים בארץ הקודש, ולמפגשי תרבות. את המתחם כנסיית העלייה מקדיש לאשתו אגוסטֶה. מתחם הכנסייה מוקף חומה, וכולל שני בניינים נוספים אחד ביתן לשומר והשני ביתן לגנן. בכניסה הראשית לבניין הראשי שער מפואר, שלצידו הימני פסל של ג'ורג' הקדוש, בעל צלב על החזה. בחצר הבניין פסל של הזוג המלכותי. פסלו של וילהלם השני לבוש בבגדי צלבן עם שריון ניצב בחצר הפנימית של הבניין. אנו רואים סמלי משפחה וזהו קישור לצלבנים על ידי השושלות והמסדרים הצלבנים, שכן אוגוסטה ויקטוריה ווילהלם ראו עצמם כממשיכי מסדרי הטמפלרים. הדמויות מופיעות בלבוש צלבני ושוב אנו רואים כיצד וילהלם רואה עצמו כמלך הצלבני האחרון של ירושלים, ממשיכו של פרידריך השני
הכנסייה מסמלת את מקום עלייתו של ישוע לשמים לאחר 40 יום שפעל. דרומית למגדל הפעמונים באגוסטה ויקטוריה מגדל פעמונים נוסף שבא לציין את אותו אירוע של העלייה של ישוע לשמים, ששיך לנוצרים רוסים פרובוסלאבים, וקאפלה ברח' רבעה אל אדווע, ליד מסגד שגם היא מסמלת את מקום עליית ישוע לשמים
[בסמוך על אותו הרחוב מתחם סגור בשער ירוק שמסמל את מקום קבורתה של קדושה מוסלמית רבעה אל אדוויע, או\גם קדושה של הנצרות סנטה פלאגיה שהתחפשה לנזיר בכדי להתקבל למנזר, או\גם ליהודים מקום קבורתה של חולדה הנביאה, שהיה ליד המדרגות בקיר המערבי בכניסה לבית המקדש

אוגוסטה ויקטוריה נבנה בין 1906-1910 בידי האדריכל הגרמני לייבניץ. רק 4 שנים המתחם פעל לשמש את הצליינים הלותרנים אכסנה. במלחמת העולם הראשונה הבניין הפך הסבה ושירת כבית חולים – כפי שהו עד היום, תחת UNWA שמשרת את האוכלוסייה הפלסטינית של יהודה ושומרון. הכנסייה היום משרתת את הנצרות המאוחדת הגרמנית שכוללת את הלותראנים, רפורמים, ומאוחדים. הבריטים שכובשים את הבניין ב-1917 הופכים אותו לבית הנציב העליון. לאחר רעידת אדמה הבריטים מעבירים את הנציב העליון לבית מחניים שלנבנה בידי פרוטינגר שברח' שבטי ישראל, ומפנים את מנחם אוסישקין שעובר לרח' יהודה הלוי\אוסישקין

לייבניץ מעצב את הכנסייה בסגנון טירה צלבנית. הוא מקשט את הבניין הצלבני\אירופאי באיתורים ממלוכים\מוסלמים. קשתות אדומות ולבנות, רצפת פאזל שחורה ולבנה, אלבק (ערבית) = קלבור (אירופה) = מקלדת הפסנתר, האיתורים הם תעתיק מסגנון ביזנטי של 'מיאנדר' כפול. שפע של גילופים באבן מעל השערים בצורות וסגנונות שונים. המבנה כולו משלב צורות וסמלים גרמניים-קיסריים ומהווה את עוצמת שלטון המעצמה הגרמנית בירושלים מעל האורגן הזוג המלכותי אוחזים בדגל המתחם. הוא מתייחס באומנות על התקרה למלכים דוד ושלמה, נביאים, ולשליחים, ולאוונגליסטים. אטריבוטים סמלים באומנות הנוצרית

:האוונגליסטים מתוארים כחיות המרכבה בחזון יחזקאל
וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן"

(יחזקאל א:10)

אדם מסמל את מתי שפותח בשושלת האנושים וייחוס של ישוע לשושלת בית דוד
אריה מסמל את מרקוס שפותח את הסיפור במדבר, שבארץ יהודה עם סיפור הטבילה
(שור מסמל את לוקס שמסמל את הקרבן שזכריה מקריב בבית המקדש (דודו של ישוע ואביו של יוחנן
נשר מסמל את יוחנן שזורק אותנו לבראשית, "

וְרוּחַ אֱלהִים מְרַחֶפֶת"

(בראשית א:2)
:ישוע מתואר יושב על כיסא מלכות, קשת סביבו ומאורות השמים הדומים לרגליו
"והנה כסא מצב בשמים ועל הכסא יושב. והיושב דומה במראה לאבן ישפה ואדם וקשת סביב לכסא דומה במראה לברקת"

(התגלות ד:2-3)
שהוא אוחז בידו- AΩ (אלפה ואומגה)

אני האלף אף אני התו, נאום ה' אלהים, ההוה והיה ויבא, אלהי צבאות"

(התגלות א:8)
אני האלף אף אני התו, הראשון אף האחרון, הראשית והתכלית"

(התגלות כב:13)
סביב ישוע דמויות של קדושים בבניינים שמסמלים את ירושלים של מעלה
ירושלים החדשה היורדת משמים מאת אלהי ואת שמי החדש"

(התגלות ג:12)

עיר הקדש ירושלים החדשה יורדת מן השמים מאת האלהים, מוכנה ככלה מקשטת לבעלה"

(התגלות כא:2)
עיר הקודש ירושלים יורדת מן השמים מאת אלהים וכבוד אלהים לה... ולחומת העיר שנים עשר יסודות... שנים עשר שליחי השה"

(התגלות כא:14-10)

בקצה הצלב הקרוב לאפסיס יש תיאור ירושלים בדימוי של ה'טמפלום דומיני' עם כיפת הסלע בצורת תלתן – מוטיב צלבני נפוץ. ישנו ציר בין קיסר גרמניה-ישו-ירושלים השמימית. הדבר מכוון ובא להעצים את יוקרת הקיסר והמעצמה כולה. הקיסר מקבל גיבוי וכוח מההיסטריה הצלבנית והגרמנית. ממלכת ירושלים (נקראת גם 'הממלכה הצלבנית') הייתה מדינה נוצרית שהוקמה בארץ ישראל בשנת 1099 כתוצאה מכיבוש ארץ ישראל על ידי הצלבנים במסע הצב הראשון. מדינה זו הייתה המדינה הצלבנית הראשונה והמפורסמת ביותר. היא החזיקה מעמד כ-200 שנה עד שנפלה תחת נחשול הכיבוש המוסלמי. 200 שנות קיומה של הממלכה הטביעו חותם עמוק על אירופה וגרמו לשינויים ניכרים ביבשת זו. השפעתה על המזרח התיכון הייתה קטנה יותר, בעיקר בגלל האופי הבדלני של הצלבנים כלפי העולם המוסלמי.יש שימוש מכוון בפרטים מתוך ההיסטוריה כדי ליצור קשר תוכני ותרבותי בין יצירת ההיסטוריה ליצירה החדשה
אפסיס - הגומחה של הכנסייה, דומה לרעיון של ארון קודש בבית כנסת. בעוד ששבתי כנסת ומסגדים פונים תמיד לירושלים ומכה, כנסיות פונים כמעט כולן למזרח! נדיר שכנסיה תכוון לכיוון אחר. אוגוסטה ויקטוריה פונה להר הזיתים – שממנו עלה ישוע לשמים וממנו ירד באחרית הימים כפי שעלה, דוגמא נוספת היא דומינוס פלביוס הפונה לכנסיית הקבר\תחיה, ומסמל מקום בכי
במרכז המזבח שה, ישוע הקרבן, שה לעולה, שמזכיר את עקדת יצחק, עם סוף רע. בפולחן המיסה אוכלים את בשרו ושותים את דמו. השה הוא גם שה האלהים

היכל לא ראיתי בה, כי היכלה הוא ה' אלהי צבאות והשה. והעיר איננה צריכה לשמש ולירח שיאירו בה כי כבוד אלהים (האיר אותה והשה הוא מנורתה"(התגלות כא:22-23
(נהר מים חיים מבהיק כבדולח יוצא מכיסא האלהים והשה" (התגלות כב:1"
סביב החלונות פרחים שמשובצים במוזאיקה, שדומים מאוד לכיפת הסלע, ומסמלים את גן עדן ומושפע עוד מהתרבות הביזנטית
(אני יתן לו לאכל מעץ החיים אשר בגן אלהים"(התגלות ב:7"
בקיעור בתקרת האפסיס פטרוס (שמעון כיפא - זקן לבן) האוחז במפתחות השמים
"אתה כיפא ועל הצור הזה אבנה את קהילתי... אתן לך את מפתחות מלכות השמים"
(מתי טז:18-19)
פאולוס (שאול – זקן חום) האוחז בצלב והפצת האמונה
"על כן לכו ועשו את כל הגויים לתלמידים, הטבילו אותם לשם האב הבן ורוח הקודש ולמדו אותם לשמור את כל מה "שציויתי אתכם הנה אתכם אני כל הימים עד קץ העולם
(מתי כח:19-20)
הכנסייה הזו היא מערבית מאחר ואין קיר חוצץ שמשובץ באיקונות איקונו-סטאזיס, כמו המזרחיות
P+X = חי ו... רו - שהם תחילת שמו של 'משיח' ביוונית כריסטוס. הם מתווספים לנצרות אחרי חלומות של קונסטנטינוס שחולם את הסימן בערבי ניצחון. בנוסף ל-AΩ יוצרים סמל, שמתחיל בעולם הביזנטי, והופך לסמל הנצרות. הסמלים הנ"ל מאומצים גם מחוץ לתחומי הכנסיות בארגונים שונים

מצד ימין זר האדבנט מסמל את חודש האדבנט, בקהילות פרוטסטנטיות, בחודש שקודם לחג המולד. דומה לחנוכייה. בכל יום ראשון בשבוע שמתקרב לחג המולד מדליקים נר נוסף על שכל ה-4 נרות דולקים
באולם הנשפים שמאחורי האורגן בקומה העליונה שמימינה פרדריך ברברוסה האכזר, שהתנכל ביהודים בימי הביניים ומוזכר במעוז צור": "דחה באדמון בצל צלמון", ריצפה אדומה עם דגים מגולפים בה
דג ביוונית = אִכְטִיוֹס = יֵזוּס קְרִיסְטוֹס תֵּאוֹס סוּטֵר = ישוע המשיח האלהי והמושיע

ממגדל הפעמונים לכיוון דרום רואים את רעפי הגג של משכן הפרטריארך האורתודוקסי היווני, בבית אנשי הגליל שמוזכרים בברית החדשה כעולים לרגל. את כנסיית פטר גנוסטה שבה לימד ישוע את תלמידיו את ברכת האב "אבינו שבשמים". רואים את כיפת כנסיית אלאינה אחת מארבעת הכנסיות הראשונות, שאמו של קונסטנטינוס בונה בישראל (קבר\תחיה ,המולד,אלוני (ממרא מקום התגלות המלאכים לאברהם
בצפון מערב את הבית כנסת הגדול בעולם ששיך לחסידות בלז
בצפון את נבי שמואל = הר השמחה

כיכר החיים

Wall of Life = כיכר החיים

קיר שמות התורמים לבניית האוניברסיטה עם תצפית מהר הצופים למערב העיר. מהתצפית יש שביל שעוקף ממערב את קמפוס האוניברסיטה ומתחבר לרח' יצחק לייב גולדברג. בית הקברות שייך למושבה האמריקאית. בית הקברות האמריקאי בגב ביתן הביטחון, ובמתחם בית הקברות בית של המשפחה הערבית שומרת על המקום. זהו בית הקברות הראשון של העת החדשה בהר לעומת השני הקטן ממנו ששיך למשפחות יהודיות (פרידלנדר, לאנגה, בנטביטש), שרכשו את האדמות לאחוזת קבר. המשפחות היהודיות מקושרות לתולדות זיכרון יעקב. בזיכרון בית דניאל, מבנה תרבות על שם דניאל פרידלנדר – פסנתרן (שהתאבד בגיל 18 (כיום שייך לאוניברסיטה הפתוחה ומתקיימים שם קונצרטים

הנוף המערבי
מדרום מערב עמק יהושפט המפריד בין הרכס של הר הצופים והר הזיתים לירושלים. מתצפית צפונית ניתן אף לראות את נחל קדרון, גת שמנים, ויד אבשלום. לכל המסורות חשיבות לעמק שבו יתחוללו ניסים באחרית הימים. לא ניתן לראות את עיר דוד שנמצאת דרומית מהנוף, ומחוץ לחומות העיר העתיקה. התפתחות ירושלים הייתה מהנמוך את הגבוה. חזקיהו, מאה 6-7 לפנה"ס תוחם את עיר דוד, הר ציון, הרובע הארמני והיהודי. עיר דוד נמצא בין הקדרון לגיא והאופל. חומותיו של סולימן המפואר חופפים לחומות קדומים. תיחום החומות
בדרום מזרח: מסגד אל אקצה
(בדרום מערב: כנסיית דורמיציו (מלשון תרדמת מרים , על הכנסייה דור מציון
בצפון מערב: כנסיית נוטרדם
בצפון מזרח: מוזיאון רוקופלר
תחום החומה השלישית בתקופת בית שני תחם מעיר דוד ועד מגרש הרוסים ומוסררה

ציר האבות
באופק הדרומי רואים את הר גילה, שממנו נמשך הציר דרומה דרך בית לחם, חברון לבאר שבע. זהו ציר חשוב מתקופת האבות, ומהווה את קו פרשת המים. בעיר של היום קו פרשת המים וציר האבות ממשיך מגילה, בדרך בית לחם, לתחנת הרכבת, קרן היסוד, "קינג ג'ורג' ", עד לבנייני האומה, ומשם ממשיך צפונה (כביש 60) לבית אל, שכם, ועמק יזרעאל.

"יְרוּשָׁלַם הָרִים סָבִיב לָהּ וַיקוָק סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם"

(תהלים קכה:2)
אזכור ראשון בתנ"ך לירושלים בספר בראשית
וַיּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אמַר "אֵלֶיךָ

(בראשית כב:2)

?איפה זה
וַיָּחֶל שְׁלמה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְקוָק בִּירוּשָׁלַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי" (דברי הימים ב' ג:1
בעולם הקדמון גורן היה מקום פולחן. מאז ומתמיד היה צורך לייצור בסיסי של אוכל, צמוד לו פולחן תודה
(פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהלים קמה:16"
הגורן ואתר הפולחן היו בנויים במקום גבוהה מהצורך ברוח
יוסף יושב שבעה ליעקב
" וַיָּבאוּ עַד גּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים"
(בראשית נ:10)

באחת התחנות של ארון הברית בכניסה לירושלים
וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְקוָק בְּכל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים: וַיָּבאוּ עַד גּרֶן "נָכוֹן

(שמואל ב' ו:5-6)

כנסיית הקבר\תחיה - Holy Sepulcher
תבור העולם" מאומץ בידי הנוצרים שמעבירים את המסורת של הר הבית למקום בו מתחולל הנס שמחונן את הנצרות. ישוע, יהודי משיחי, עולה לירושלים ביום ראשון, נתפס ביום חמישי, נשפט למוות ונצלב ביום שישי. ערב שבת, מת, ומונח במערה, ביום ראשון מתברר לנשים שהוא קם לתחייה

כיפת הסלע ומסגד אל אקצה
בסורה 17 (פרק 17 בקוראן) מסופר כי במסע לילי שנערך שבריר שנייה על גב חיה פלאית, אלבורק (שילוב של סוס נשר ואישה שעטוף ביהלומים), ומגיע אל המסגד הקיצון = אקצה. משם מוחמד עולה לשמים ומוריד למאמיניו את הקוראן. בשמים פוגש את משה ומתייעץ איתו לגבי תפילה. בסורה 17 לא מופיע העיר או המושג ירושלים. חוקרי האסלאם המוקדמים מתארים את מקום הקיצון במרחק של כ-15 ק"מ ממכה, ששם קיבל מוחמד את הקוראן. פירושים מאוחרים יותר רק מייחסים את ירושלים לקיצון. ירושלים נחשב למקום השלישי בחשיבותו באסלאם. כיוון התפילה (קבלה) לכיוון מכה, למרות שהיו תקופות ובו התייחסו לירושלים ככיוון התפילה. הר הבית מאפשר לכל מוסלמי מאמין יכולת לחוש את הסלע שממנו עלה מוחמד לשמים. בתקופה ה'אומיית' הערבית, ע"פ המסורת ביום הדין האחרון המשפט יערך בהר הבית. המוסלמים לא רצו למחוק כל זכר, אלה בנו את עליונותם הדתית פוליטית על המסורות שהיו קיימות כאן ומכאן הגיע כוחם
ב- 638 עומר עולה לירושלים מהצפון ובונה את המסגד הראשון. יועצו היה יהודי מומר שחולץ את נעליו וטוען כי נקודת הפולחן במקום המקדש. עומר מפקפק ביועצו, המומר, שברגע האחרון מעביר את הנקודה דרומה, ובונה את המסגד הקטן ומעץ. כך המתפללים מתפללים עם גבם לכיפת הסלע, הר הבית, בית המקדש
ב-691 עבד אל מלךּ, בונה את כיפת הסלע כמבנה מונומנטאלי – שאינו מסגד
ב-701 אלוואליד, בנו של עבד אל מלךּ, הופך את מסגד העץ למסגד. לאחר התלבטות נבנה המסגד כאשר מקום התפילה היה ממוקם בקצה הדרומי בפינה המזרחית משום ששם היו שרידים של עומר. עם זאת, המבנה הוזז מ"מחרב עומר" ל"מחרב הראשי" למקומו כיום על מנת שיהיה ציר אחד עם המבנה המרכזי של כיפת הסלע. אי אפשר היה להזיז את הסלע ולכן הזיזו את המסגד. החזית כיום היא מסוף המאה 12 ובשילוב של מסורות מוסלמיות נוצריות (ספוליה: שימוש משני בשרידים ובחלקים). במסגד נערכות התפילות. גודלו המקורי היה פי 2 או 3 מגודלו של המסגד של ימינו. הצורה היום מלבנית ובמקור היה רוחבי לחלוטין עם 15 אולמות לעומת ה 3 שיש היום: 7 מכל צד של אולם התווך. זאת משום שרצו מספר מקסימאלי של קרבת אנשים למכה בו זמנית. יש גומחה קטנה "מיחרב" ומציינת את כיוון התפילה למכה
מוסלמים קוראים לכל המתחם של הר הבית – אל אקצה = אל חראם שריף, מאחר וניתן להתייחס אל כל הרחבה כמסגד שלם. יש שני מוקדים עיקריים בהר הבית: כיפת הסלע כמבנה 'ממוראלי' ומסגד אל אקצא כמבנה תפילה הנמצאים שניהם על ציר מרכזי אחד. בשאר הרחבה מופיעים מבנים ארכיטקטוניים קטנים פונקציונלים של מבנה שתייה לרחצה וטהרה, בכניסה לשני המוקדים העיקרים."אין אל מלבד אללא ומוחמד הנביא האחרון"... שימוש האתר של הדת המונותיאיסטית הראשונה, מגבה את האמונה באל אחד, ומשתמש באתר הקדוש שנביאים שקדמו למוחמד מתייחסים לו

הספריה הלאומית האוניברסיטאית

הספריה הלאומית

ובית עקד ספרים לאומי ואוניברסיטאי כדי לקבצם מפיזורם וטלטולם בכל פנות העיר ירושלים... ויהי רצון שהמוסדות [שייבנו ויתוכננו במקום הזה יזכו להגדיל תורה..." [ממגילת טקס "עליה על הקרקע
ב-1872 : ר' יהושוע השל לוין, מעלה רעיון לאסוף את הספרים היהודים למקום אחד,בעוד שאין לעם היהודי מדינה, והעם דובר שפות רבות. רעיון זה נראה כמופרח מאחר והכתבים היהודים מפוזרים בכל אירופה ובארה"ב. עיתון חבצלת – מפרסם מאמר הקורא לאסוף ספרי קודש תחת השגחת הרבנים, שיכריעו מה יכנס ומה לא
ב- 1875 : מקימים ספריה על שמו של משה מונטיפיורי. לאחר שנה הנסיון נמוג עקב קשיים כלכלים, והתנגדות הרבנים לאגור "ספרי חול של המושב הישן, ידוע כ"גחלי אש"

ב- 1884 : אליעזר בן יהודה ומשכילי ירושלים מנסים את הנסיון השני, אך שוב נתקלים בבעיות כלכליות

למרות שאוגרים כ-1000 ספרים. חרם רבני מביא לסוף הניסיון השני והספרייה נסגרת
ב- 1888 : בני ברית, האחראים על חיי תרבות ביישוב, בעידודו של אליעזר בן יהודה מנסים את הנסיון השלישי – שתקף עד היום. הדמות המרכזית בפרוייקט הנה יוסף חזנוביץ, רופא מאודסה שמקדיש את חייו וכספו לספריה
ב- 1890 : יוסף חזנוביץ רוכש כ-9000 ספרים ושולח אותם לספריה
ב- 1900 : חובבי ציון + מנחם אוסישקין, בונים את הבנין הראשון ברח' החבשים הצמוד לרח' שטראוס, והספריה הופכת למרכז תרבותי גדול עם תקנות מוסר וחברה. הבעיה הכלכלית שוב עולה על הפרק, ואין גוף שיתמוך כלכלית במפעל, והנושא אף עולה בקונגרס הציוני לגבי תחזוקת הספריה בירושלים. מקימים ועדה שלא מועילה
ב- 1918 : שמואל הוגו ברגמן + ההסתדרות, לוקח על עצמו להפוך את הספריה למקצועית. 15 שנה דואג להזרמת כספים, והעסק מתפתח
"ב- 1925 : הספריה הלאומית עוברת לניהול האוניברסיטה העברית – ושמה הוסב ל-"בית הספרים הלאומי אוניברסיטאי
ב-1930 : הספריה עוברת לבית וולפסון, בניין שמאכלס כיום את ספריית הפקולטה למשפטים בהר הצופים. מזרימים את כל הספרים הנטושים באירופה ומזרימים אותם לספריה
ב- 1947 : הר הצופים הפך לאיזור סגור שניתן להגיע אליו רק ע"י שיירות, והספריה נודדת חזרה לעיר, ומוצאת את מקומה תוך זמן קצר בבנין טרסנטה, בכיכר פריז, מול מלון המלכים, עד שנת 1960
ב- 1950 : בן גוריון מכריז שכל כתבי יד שאינם בישראל, יש לצלם ולהעביר לארץ. מצלמים את כתבי היד בחו"ל ומעבירים את ה'פילם' לארץ. ככה יש בידי הספריה כ-10,000 צילומים מאוצרות הוותיקן, וכרבע מליון כתבי יד מהגניזה בקהיר, שנמצאת בלונדון. ערך זה הפך את הספריה למעצמה הגדולה ביותר של 'מיקרופילם' מבחינה בינלאומית
ב- 1960 : הספריה הלאומית עוברת לגבעת רם למשכנה הנוכחי – שגם הוא כבר קטן לאכסון כל הספרים
בעתיד – הספריה אמורה להתנתק מהאוניברסיטה. משפחת רוטשילד תרמה כספים לבניית בניין מודרני וצמוד
הבנין של הספריה הלאומית הושפעה מווילה שבסבואה, צרפת, שהועתקה במדויק
הספרייה מכילה כ-5 מליון ספרים, כתבי עת, כתבי יד, מיקרופילם, וספרים נדירים מאוד – "כתבי עריסה" Incunabulaהספרייה הגדולה ביותר במזרח התיכון, ונחשבת לענקית בסביבתה. גודלה משתווה לרבע מספריית הקונגרס שבארה"ב. בניגוד לספריות לאומיות, ניתן לכל אדם להכנס אליה, למצוא מספר קטלוגי ולהזמין את הספר לאולם הקריאה מהמרתף. לא ניתן להגיע לאוצרות היקרים שבמרתף, אך יש צילומים של אותם ספרים יקרים, מאחר והיה נסיון גניבה. ספרים שנדפסו עד 1900 נחשבים לספרים נדירים (נחשב כהגדרה קשה). במאגר יש גם מוזיקה ופיוט. הספריה אקדמית וכוללת ספרים של הפקולטה למדעי הרוח. וכל הזכויות וכתביו של אלברט איינשטיין שמורים לספריה הלאומית
חוק עותק חובה – כל פריט שיוצא לאור כולל מוזיקה וסרטים, במעל ל-50 עותקים, יש חובה להנפיק 2 עותקים לספריה הלאומית. חוק זה מקובל בכל העולם, ויוצר מגמה לאסוף כל דבר אפשרי (גם הזמנות לחתונה). משמרת הספרים קיימת לקבץ ספרים במגזר החרדי, שיוצר בעיות, עקב המסגרת הנוקשה שקיימת במגזר זה. יש בספריה פטנט של שימוש בנוזל 'סודי' שממחזר דפים רעועים בלויים ואכולים. בספריה כתבי עת וירחונים שיצאו עוד מלפני קום המדינה, צילומי ארץ ישראל נדירים, (ומאגר של זיופים ווחיקויים שמופיעים בספרי קודש (תלמוד בבלי [גולדברג ברלין] שבת דף לא
!הספריה הלאומית מהווה את המרכז התרבותי היהודי הגדול ביותר בעולם
פתוח בימי א-ה: 09:00-19:00 ימי ו : 09:00-13:00

מפות ומיפוי ארץ ישראל
!לארץ ישראל וירושלים תיעוד שאין כמוהו בעולם המיפוי העולמי
במאה 19 ישראל עברה מהפיכה במספר תחומים שונים. לאחר כיבוש נפוליון ב-1799, א"י נפתחת לעולם המערבי. 1870 נפוליאון בעצמו מתעד חי, צומח, ארכיטקטורה, שנמצא בשלמותו, יחד עם מפות ג'קוטע' . באמצע המאה 19 חודרים לא"י מעצמות שונים, בינם חוקרים אנגלים
PEF = Palestine Exploration Fund = קרן לחקירת ארץ ישראל
מפרסמים חומר ספרותי עשיר מאוד, שסוקר במספר כרכים את א"י המערבית
1870-1877 Survey of Western Palestineבראש הסקר עומד תחילה קצין בריטי בשם קונדר , אחריו קיצ'נר . הם בוחנים את א"י מבחינת טופוגרפיה, גיאולוגיה, הידרוגרפיה, חי צומח. הם משלבים בסקריהם סרטוטים של אתרים שתיעדו
ברוסיה מוקמת גם כן חברה לחקר ישראל
מפות עתיקות
מפות נועדו בימים עברו לשימוש צבא, שליטה, גבולות, וקניית שטחים. המפות הקדומות ביותר נועדו לקבוע שטחים וקביעת בעלות, ושימשו ככלי תקשורת בין עמים שדברו בשפות שונות ואף בעמים שלהם לא היתה שפה כתובה
מפת פוייטינגר - מאה 4 לספירה. פוייטינגר יורש מחברו "קונרד צ'לטס" במאה 16, עותק של מפה שהועתקה במאה 12-13. המפה מתארת את ארץ ישראל בתקופה קדומה ביותר, תחת האמפריה הרומית, והיא כוללת בה את שטח האמפריה – מאירופה ועד פרס והודו. היא מורכבת מרצועות רצועות שחוברו יחד ויצרו מפה אחת ארוכה. אין לה אורינטציה (מזרח) כלומר היא אינה פונה למזרח, ואף מתארת את דלתת הנילוס בקו ישר עם חוף הים התיכון של ישראל. קנה המידה של המפה נחשב על פי מיל רומי (1000 צעדים כפולים = 1,6ק"מ). בן השאר ניתן לתארך אותו עקב האתרים שהוא מציג: אנטיוכיה וקונסטנטין מעדים כי שורטטה רק אחרי הפיכת הנצרות לדת האמפריה
מפת מדבא – המאה ה-6 לספירה. פסיפס שנמצא ברצפת הכנסיה שבמדבא (מי דבה בתנ"ך), במואב שממזרח לים המלח. גם כן מתועד ע"פ המבנים שמתועדים במפה. מתגלה כשהפטריאך היווני של ירושלים שולח בסביבות 1880 את הספרן שלו לשפץ כנסיה חרובה. הספרן קליופס קויקילידס משרטט את הרצפה בסביבות 1884 ואחריו שוב משרטטים את הפסיפס ב- 1894. יש במפה תיאור מעניין של ירושלים, שמציין את ה-"קרדו" (ציר), הכביש הראשי שחוצה את ירושלים משער שכם, מהצפון, לדרום, וכביש שמקביל לו לאורך הגיא. יש תיאור של כנסיית התחיה (הקבר), מהתקופה ההלניסטית – תרום צלבנית. ודרומית לה את כנסיית האגיה ציון, פרוקופיוס מתעד שנבנתה על ידי "יוסטיניאנוס" במאה ה-6. במאה ה-8 הכנסיה בזזה איקונות, סיבה זו או האסלאם היא שחלקים מהמפה הושחתו. לאחר מלחמת ששת הימים בחפירות מוצאים תיעוד כי אכן היה שער מתחת לשער שכם של היום, ואבסיס של כנסיה ענקית (כ-100מ') תחת החניון של העיר העתיקה עם הוכחות נוספות ש"יוסטיניאנוס בנה את הכנסיה, והיא הכנסיה החדשה של מרים (הָנֵאַה). ב-1906 מפרסמים את המפה האגיה הוליס ירושלים, שמופיעים בה יישובים שחלקם עוד מהברית החדשה, אומנסטיקון, ומתארת את סדר הגודל של היישובים. נפתלי קדמון אף מרחיק לכת ומוצא מכנה משותף בין פסיפסים עתיקים לבין פיקסלים בטכנולוגיה של ימינו
ברנרד ברייטנבכט – כומר גרמני 1463, מפת דפוס ראשונה, מגילוף בעץ. מושפע מהנצרות וחשיבות הר הזיתים, בכך שאת (ירושלים מתאר מהר הזיתים (מערב), בעוד המפה "אוריינטלית"(מזרח

קורניליוס דה ברון – סוף המאה ה-17, מפה של ירושלים. תחת השלטון העותומאני היה קשה לחקור את ארץ הקודש מחשדות השלטון, אך האומן ההולנדי פלמי, מתאר את מסעו למזרח
בנוסף לאלו ראינו מפות דמיוניות שניסו לכלול את כל האנפורמציה האפשרית ללא כל קשר לזמן אחיד, בנסיון לשבץ את סיפורי התנ"ך והברית החדשה יחד במפה\ציור אחד

:ראו גם
http://jnul.huji.ac.il/heb/ ספריה לאומית

http://maps-of-jerusalem.huji.ac.il/ מפות ירושלים עתיקות
http://historic-cities.huji.ac.ilמפות ערים הסטורים