פארק ז'בוטינסקי - מוזיאון אצ"ל - כפר שומי

פארק ז'בוטינסקי \ מוזיאון אצ"ל \ כפר שומי - שוני

האתר הונצח על גבי השטר של 100 שקלים שבו מופיע זאב ז'בוטינסקי. החאן העותמני היה בשימוש האצ"ל בשנות 1940 ושימש כמחנה אימונים של האצ"ל. כוחות של האצ"ל יצאו לפרוץ את הקיר הדרומי של חומות כלא עכו ב- 4 למאי 1947 ושחררו חלק מהאסורים במקום. (מאחר והכלא ממוקם מעל הבית מרחץ \ חמאם התורכי נוצר מחזה מיוחד במינו. נשים ערביות ברחו שמאחוריהם אסירים ערבים, יהודים ובריטים). החאן עומד סביב תיאטרון רומי מהמאה ה-3 לספירה ששוחזר וחתום ע"י חדרי החאן שמתאפיין בצורת חצי העיגול. היציאות של התיאטרון נקרא וומיטוריום (ההקאה) מקור התיאטרון בתרבות היוונית, שהעלו על גביו מחזות. לכל ז'אנר היה תפאורה שאפיינה אותה
מחזה טראגי – היה מלווה בעמודים ופסלים ששררו אופי אצילי קר ונוקשה.
מחזה קומדי – היה מלווה בבתים וגלוסקאות, שהמחישו את חיי היום יום, ומעגל החיים.
מחזה סאטירי – היה מלווה בעצים ונוף כפרי שיצרו אוירה חוצצת בין תרבות לפרא.

מבנה התיאטרון והבמה
ההצגות ביוון העתיקה הוצגו תחת כיפת השמים. התיאטרון היווני נבנה על מורד גבעה לא תלולה, אך גבוהה דיה לאפשר ליושבי השורות האחרונות לראות. האודיטוריום נבנה בצורת פרסה והקיף כשני שלישים של חלל ההצגה - האורכסטרה. לאורך הגבעה נבנו ספסלים, בהתחלה מעץ ואחר כך מאבן ומדרגות שאפשרו לנוע בין השורות. האודיטוריום היה מחולק על ידי מעברים רוחביים והמדרגות, לאזורים בני 11 שורות כל אחד
בתחילה התייחס השם "תיאטרון" רק אל מקומות הישיבה (תאאומי ביוונית = לצפות, מכאן תיאטרון = מקום צפייה), אך מאוחר יותר הפכה המילה לשמו של כל החלל שבו מציגים מופעי דרמה
השורה הראשונה הייתה מיועדת לנכבדי העיר - שופטים, חברי המועצה ובעלי תפקידים שונים, ובתוכה יוחד מקום כבוד מיוחד לכוהן של דיוניסוס. שאר מקומות הישיבה היו זמינים לכלל הצופים ללא הבדלי מעמדות
במרכז התיאטרון הייתה ה- אורכסטרה (orchestra), ששימשה כרחבת השירה והריקוד של המקהלה. במרכז האורכסטרה היה משטח מוגבה שעליו ניצב המזבח של דיוניסוס (thymele) ומדרגות הובילו ממנה לחדרים שמתחת. חדרים אלו נקראו החדרים של כירון משום ששימשו לכניסת המתים ודמויות אחרות מהעולם שמעבר
מאחורי האורכסטרה ניצבה ה- סקנה, מבנה בן שתי קומות ולו שלושה פתחים ששימשו לכניסה ויציאה של שחקנים. בתוך המבנה היו חדרי ההלבשה של השחקנים וחזיתו שימשה כרקע לבמה. מהסקנה התפתחה מאוחר יותר המילה "סצינה". במקרה שלפנינו ככל הנראה לא היתה ה- "סקנה" גבוה על מנת לא לחסום את הנוף על הבריכה שמאחור, שככל הנראה יצרה רקע הולם להצגה
במת השחקנים, ''הפרוסקניון'', הייתה בין הסקנה לאורכסטרה. בתקופה הקלאסית הייתה הבמה מוגבהת במעט מן האורכסטרה ובתקופה ההלניסטית היה גובהה שלושה מטרים מעל משטח המקהלה.
הקהל והמקהלה נכנסו ויצאו משני מעברים, ה- ''פארודוי'', שנמצאו משני צדי הסקנה והובילו עד תחילת המושבים.
הבמה בתיאטרון היווני הייתה שונה מאוד מהבמה המוכרת בתיאטרון המודרני. לא היה מסך ומעברים בין המערכות התבצעו על יד שירת המקהלה על במה ריקה משחקנים. התפאורה הייתה סטטית ולא ניתנה לשינוי. הפרוסקניון ייצג את הרחוב והסקנה - את הבית. כדי להציג סצנה המתרחשת בתוך הבית השתמשו ב- ''אקיקלמה'' - משטח עץ שנדחף לבמה דרך הפתח המרכזי וייצג את פנים הבית; הקהל ידע שהשחקנים שעומדים על המשטח נמצאים כרגע בבית, פתרון מסורבל אך הכרחי במסגרת הכללים בהם פעלו
אמצעי מלאכותי אחר שהיה בשימוש כותבי המחזות היה ה- ''מֶ‏‏כָ‏נֶ‏ה'' (מכונה). המכנה היה וו תלוי מגג הסקנה ששימש להורדת פסל של האל לבמה. בטרגדיה נועדה הופעת האל לחלץ את הגיבור מאיזו תסבוכת בעלילה, ואריסטו ביקר את מחזאי תקופתו, שהתפתו לעיתים קרובות מידי להשתמש בפטנט "האל מן המכונה" (דאוס אקס מכינה) כפי שקראו לו, במקום למצוא פתרון נכון מבחינה סיפורית. בקומדיה היה למכנה שימוש נרחב במצבים קומיים. שימוש מפורסם הוא הופעתו של סוקרטס התלוי בסל היורד מהסקנה, במחזה העננים של אריסטופאנס באופן השם אותו ללעג בעיני הצופים
ממערב לתיאטרון הרומי שיצר חצי עיגול, נמתח מערבה בריכת מים שהייתה שווה לחצי עיגול התיאטרון ויצר צורת עיגול שלם או אליפסה. מאחורי ה- "אורקסטרה" במה מוגבהת בעלת עמודים חצצה בין התיאטרון לבריכת המים. מים היה יסוד חשוב מאים כמהו בתרבות הרומית שסביבו ובו היה לרומאים פעילות רבה. חשובה מכל היה הסקלפיוס \ אסקלפונים, מאחר ולריפוי המים הקדישו קשר חשוב ואף מאגי
אסקלפיוס

(ביוונית: Ἀσκλήπιος, בלטינית: Aesculapius)

הוא אל הרפואה של היוון הקלאסית ו-האימפריה הרומית. בזכות יכולת הרפואה האלית שלו, אסקלפיוס הקים את המתים לתחייה ובכך צמצם את הפער בין בני האדם לבין האלים. שני בניו נזכרו כרופאים גיבורים ב"אליאדה" ויוחסו להם שתי משפחות רופאים מפורסמות, "האסקלפיאידים", שעם אחת מהן נמנה היפוקרטס
מלוחות התודה שהוקדשו לאסקלפיוס ניתן ללמוד כי עיקר ריפוים של החולים היה בדרך של לינה במקדשים שיוחדו לו. שם הייתה דרך הריפוי מתגלה כביכול בחלום. התנאים הטבעיים במקדשים, כדוגמת אור שמש, האוויר הצח והטבילה במים היטיבו עם החולים. עם זאת, גם כוח האמונה סייע בריפוי
בקיסריה אף נמצאו פסל של נפטון (אל המים) ונחש (סמל הריפוי) הבריכה בשומי אדירה ומרוצפת בפסיפס, שבחלקים ממנה חושפת לוחות משחק מימי
נאו-מוכֵּיאַה היא זירת ה- מָיוּמַס שהם משחקי המים שמופיעים גם בקיסריה. בכניסה הדרומית משובצת בריצוף הפסיפס טַאבּוּלָה אֵינְזַטָא, מלבן שמכיל טקסט ולצידיו שני משולשים שמצביעים עליו. מאחר והמשחקים כללו פריצות היה איסור על היהודים להשתתף במיומס
ארבעת מיל יעשנה בטהרה יותר מארבעת מיל יעשנה קבין ר' אמי הורי בכפר שמי לעשו' עיסה גדולה בטומאה והלא אין שם ארבעת מילין
(תלמוד ירושלמי מסכת חלה פרק ב דף נח טור ג /ה"ב)

בתקופה העות'מאנית התיישבו בזירה מאחר והיה מקורב למקור מים עין צור, והאדמות הסמוכות לו היו פריות. ומכאן שמו של שוני = אסם התבואה
הברון אדמונד דה רוטשילד קנה את המתחם ובו חיו פועלים שעברו הכשרה בחקלאות. עם חלוף הזמן בית"ר ואצ"ל השתמשו במתחם לאימונים. בשנים האחרונות לאחר שקרס והתמוטט אחד מקירותיו קק"ל מתחזקים את האתר, ובנו בו מוזיאון לפסליו של אחיעם שושני

תצפית מעלה החמישה

תצפית קרית ענבים \ מעלה החמישה

המצפה בגובה שלכ- 800 מ' מעל פני הים ובנוף ממערב למזרח רואים
מנזר ארון הברית, אבו גוש, הים התיכון, קריית ענבים, טלזסטון, רמת רזיאל, גבעת יערים, הר הטייסים, בית הבראה, קריית ענבים, עין רפא, צובה, גוש עציון, עין נקובה (בית נקופה), נווה דניאל, חוסן, הר צובה, עמינדב, אורה, הר חרט, בית נקופה, גילה, מעוז ציון, קסטל, הר נוף, מבשרת יירושלים, גבעת שאול, ירושלים. כביש 1 עובר בנחל כיסלון, שמתחבר לנחל נחשון שמתחברים לנחל שורק
כנסיית ארון הברית נבנתה כמנהגו של מקום קדוש לשמור על קדושתו גם בחלוף השנים. על פי המסורת המקראית ועל פי עדויות שונות, נראה כי על גבעה זו שכנה קרית יערים – מקום המשמרת של ארון הברית. בעקבות מסורת זו נבנתה בתקופה הביזאנטית, במאה החמישית, כנסייה המוקדשת לארון הברית. על חורבות הכנסייה הביזאנטית קמה כנסיית "גבירתנו של ארון הברית" ב- 1925, גם היא מוקדשת לארון, וגם לגבירה, אם ישו – המופיעה בפסל שעל ראש הבניין
וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים לֵאמר הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן יְהוָה רְדוּ הַעֲלוּ אתוֹ אֲלֵיכֶם: וַיָּבאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן יְהוָה וַיָּבִאוּ אתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ לִשְׁמר אֶת אֲרוֹן יְהוָה: וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי יְהוָה
(שמואל א' ו:21-ז:2)
וַיּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו. וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה. וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלהִים וְאַחְיוֹ הלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהוָה בְּכל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים. וַיָּבאוּ עַד גּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלהִים וַיּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר
(שמואל ב' ו:1-6)

מעיין עין חמד קרוי

Aqua Bella

, מים יפים, שבו עמד מבצר צלבני, במרחק ממנזר בנות. אגדה מספרת כי האבירים היו נפגשים עם נערות המנזר סביב עין ל'מור אהבה ששינה את שמו לעין לימון, וכך ייסדו את תושבי אבו גוש. את "גוש" יש לבטא כ"רוש", ומקור השם: "רעש", הלילות גביית מיסי העולים לירושלים. המקור השני לעם זה הוא מראשית הממסד הממלוכי שקנו ילדים כעבדים במזרח, ובבא הזמן ילדיהם השתלטו על הכפרים באיזור
מבצר נוסף היה על תל צובה. בית נקופה של ימינו יושבת על צובה העתיקה, מאחר ובית נקופה הקדומה ישבה על מדרון אסטרטגי, שבו הושיבו עולים מיוגוסלביה
מעלה החמישה נקרע על שמם של חמש חברים מגרעין פולין שנהרגו ב- 1938 במאורעות 1936-39
קריית יערים, כוללת את היישוב טלסטון שבעלת גגות רעפים אדומים, ובה בית עלמין שבה אנדרטת זכרון ל"דוד מרכוס" – אמריקאי שנפל במלחמת העצמאות, חטיבת הראל פלמ"ח, אהרון רמז ודני בוקשטיין הטייסים שנפלו ערב עצמאות המדינה ועל שמם הר הטייסים
הקסטל קיים כבר מהתקופה הרומאית, והתחדשה בתקופת הצלבנים, תחת השם

Castelum = Castel.

גבעת הראדר

מצפה הראל פלמ"ח

גבעת הר אדר מתנשאת לגובה של כ- 880 מ' ויש ממנה תצפית על ממחצית ארץ ישראל
במלחמת העולם הראשונה נכבש ההר על ידי יחידה בריטית, בפיקודו של אלנבי. על כיבוד ההר התנהל קרב קשה
במלחמת העולם השנייה הקימו הבריטים על ההר מתקני רדאר לגילוי מטוסי האויב האיטלקי – גרמני

(מכאן שם האתר: גבעת הראדר)
במלחמת העצמאות, ב-23 באפריל 1948, התנהל במקום קרב בין הכוח הבריטי שישב במקום ובין כוח של משוריינים מהפלמ"ח, שהיה בדרכו לחלץ כוח אחר מהקרב בנביא שמואל. החיילים שנפצעו בקרב זה נאספו על ידי הבריטים והועברו לידי הערבים ואלה רצחו אותם.שבועיים לאחר מכן, מסרו הבריטים את המשלט לידי הערבים

ב-23 במאי נכבש המשלט על ידי יחידה של פלמ"ח הראל וכוח של חי"ש ירושלים הושאר במקום כדי להחזיק בו
ב-19 במאי נפל המשלט לידי הלגיון הערבי העבר-ירדני. שתי התקפות של פלמ"ח בניסיון אותו נכשלו

בין השנים 1948-1967 היה ההר בידי הלגיון הערבי. חיילי הלגיון ביצרו אותו כהגנה נגד התקפה ישראלית
במלחמת ששת הימים, נכבש המוצב גבעת הראדר על ידי גדוד שריון חרמ"ש 104 מחטיבת הראל שריון
ב-1986 נוסד במקום היישוב הר אדר שנושא את זכר השם המקורי הראדר. והוקם אנדרטת זיכרון בצורת שני צלחות רדאר הפוכות, שפונות זו לזו, עם עליה כפולה אליהם
ספרים שמספרים על התקופה והקרבות
יצחק רבין – אבדו יותר משליש
יאיר מדווצקי – אחי יענקלה
סיפורו של חייל
אורי בן ארי

מעלה עקרבים

מעלה עקרבים

בראשית המאה השנייה, עם סיפוח ממלכת הנבטים ל"פרובינקיה ערביה", הרומאים העתיקו את הגבול שבהרי יהודה למעבר הרי מואב, ובנו דרכים לפי תוואים לוגיסטיים. בין הדרכים היו דרכים ראשיות, כבישים להספקה, שתועדו על הכתב ונראים ע"י המבצרים שנבנו לאורך דרכם, שסיפחו לאימפריה את הגבולות שהורחבו, וחיברו את המערב עם דרך המלך הבין לאומית. בנוסף אליו הרומאים סללו כביש מירושלים דרך חברון, הר עמשא, תל ערד, ממשית, נחל צין, ורכס חציבה לאילת. הכביש ירד אל בקעת צין בעיקולים רבים, חלקם מדרגות חצובות בסלע – מעלה צפיר שנראה מהמצפור – ומכונה "מעלה עקרבים הרומי" בעקבות השם המקראי
"וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה והיה וְהָיוּ תּוֹצְאתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמנָה"

(במדבר לד:4)
יש מספר סיבות אפשריות למשמעות עקרבים: "והיה העקב למישור" (וורסלבסקי שימוט ה-"ר"), דימוי לזנב העקרב, פיתולים בערבית = עקארב
אלויס מוסיל ששמע על דרך עקרבים לקט חרסים מהמאות 8-10 לפנה"ס
בנימין מזר אסף גם הוא חרסים מאותה תקופה ארץ ישראלית, וייחס אותם לימי ירבעם, ונקבע כי המעלה המזרחי – הנוכחי – הוא קדום יותר מהמעלה הרומי
בנוף נראים 3 מצודות רומיות: חורבת צפיר, מצד צפיר, ומצד סיף
נחל גוב חוצץ בין המעלה הרומי לבין כביש עקלתון נוסף שפרצו הבריטים בשנת 1927 – מכורנוב (ממשית) לעבר עין חצבה והערבה, אילת
במבצע לוט בנובמבר 1948 ירדו לוחמי חטיבת פלמ"ח – נגב במעלה עקרבים המנדטורי והגיעו לסדום
במבצע עובדה במרץ 1949 ירדה בו חטיבת גולני בדרכה לכיבוש הערבה עד אילת
במבצע ערבה באפריל 1950, עם תום מלחמת העצמאות שיפר חיל ההנדסה את "הכביש הישן לאילת" וציפה באספלט את העקרבים" – פיתולי העקלתון לרגלי סלע "הצפרדע \ הלביאה" והציב בראשם אנדרטה

הנצחה לחיל ההנדסה

אתר ההנצחה לחיל ההנדסה

מהמצפה רואים את מושב עידן, חצבה, נחלה ערבה, נחל אמציהו,עין קרבים, ועין צין (עצי דקל). בקעת צין (השניה בגודלה אחרי פארן) מפרידה בין צפון הנגב לנגב המרכזית. נחל צין בערבית מחולק למספר שמות
רמת נפח - שבו נושבת הרוח
רמליה – דיונות החול הקטנות
וואדי מורא – מים מרים
אתיהמה – שדה בוקר, שופע מרעה
פוקרה – דל (סיבה אקלימית בוטנית) נחל דל ועני שאין בו מרעה

אתר ההנצחה עומד על פסגת מעלה העקרבים שבתנ"ך תוחם את ארץ ישראל
"וְיָצָא אֶל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְעָלָה מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעָבַר חֶצְרוֹן וְעָלָה אַדָּרָה וְנָסַב הַקַּרְקָעָה" (יהושע טו:3)

הכביש כבר היה קיים בצורה בסיסית מ-1918
ב- 1925 שפצו אותו לכביש אילת
ב- 1927 P.W.D. נחנך בידי Texas oil
ערוצי נחלים מבלים את הכביש והיה צורך מתמיד בתחזוקתו
ב- 1948 משתמשים בכביש ל"מבצע לוט", שבה חטיבת גולני ירדו לחצבה הנטושה
חיל ההנדסה שיפץ את הדרך הבריטית, ואת המעלה ציפו באספלט
(ב- 1953 "מבצא דרך המלך" החל בתכנון כביש מבאר שבע דרך עובדת לאילת (כביש 40
בי"א אדר, ב- 17 למרץ 1954 תקרית טבח מעלה עקרבים שבו נרצחו 11 נוסעים
אוטובוס "אגד" היה בדרכו לתל-אביב מהחגיגות שנערכו באילת לציון חמש שנים להנפתדגל הדיו. על גג האוטבוס, בחזיתו, התנוססה כרזה: "ליום אילת ברכת אגד - אשד לחלוצי הנגב". בהגיע האוטובוס למעלה הפיתולים התלולים שלמעלה עקרבים, צמוד לאנדרטת חיל ההנדסה, הוא הותקף בירי על ידי מחבלים, בעת שנסע באיטיות בעלייה התלולה. במכת האש הראשונה נהרג הנהג ונפצעו רבים מהנוסעים. המחבלים נכנסו לאוטובוס וירו בנוסעיו מטווח קצר. ארבעה חיילים, שהיו באוטובוס כמלווים, לא הספיקו להגיב מפני שנשקם היה מוטל על המדפים העליוניים של האוטובוס. 11 מנוסעי האוטובוס נרצחו בפיגוע, שני נוסעים נפצעו קשה ושניים נוספים נותרו ללא פגע
כעבור זמן קצר חזר במקום הקומנדקר צבאי שהקדים את האוטובוס ובו שלושה חיילים. השלושה נתקפו בהלם למראה הזוועה, נטלו אתם ילדה בת חמש שניצלה מהתוקפים, ומחשש שהרוצחים עדיין נמצאים בשטח עזבו את המקום ונסעו במהירות למשטרה הצבאית בבאר שבע. שלושת החיילים נשפטו מאוחר יותר על שלא טיפלו ביתר הפצועים. קומנדקר נוסף שהגיע מהמושב חצבה נתקל באוטובוס ואסף ניצול ושני פצועים נוספים
לאחר שהתברר היקף הפיגוע לממשלה ואחרי שגופות ההרוגים כבר הועברו לבאר שבע, ניתנה הוראה להחזיר את גופות הנרצחים ולהציב אותן באזור האוטובוס כדי לתת אפשרות לצלם את הזוועה לעיתוני העולם. ואכן, למרות שהפגוע התרחש בשעות הבוקר התמונות המפורסמות של האוטובוס עם ההרוגים מצולמות בלילה
הייתה זו פעולת הטרור האכזרית והחמורה ביותר שנעשתה מאז תום מלחמת העמצמאות. בדיקות הצבא העלו שהמחבלים הגיעו מירדן והיו מחופשים לחוליית פדאיון, וזו הייתה העמדה הרשמית, אם כי הועלו השערות שהמחבלים הגיעו מצרים או שהיו תושבי הנגב שעסקו בהברחות בין מצרים לירדן. הפעולה עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם, ונראה היה כאילו מלחמה בין ישראל לירדן היא בלתי נמנעת. ראש הממשלה באותה עת, משה שרת, התנגד לפעולת תגמול
(ב- 1958 הושלם פרויקט "דרך המלך" (כביש 40