מפעלי ים המלח

מפעלי ים המלח

במקום הנמוך ביותר בעולם, לחופו הדרומי של ים המלח, נמצאים מהגדולים שבמפעלי התעשייה בארץ - מפעלי ים המלח. בים המוות אין חיים, אך הוא עשיר באוצרות - אוצרות טבע החיוניים לאדם, לחי ולצומח. ממי הים מפיקים חומרים כמו אשלג, ברום ומגנזיום, המשמשים כחומרי גלם למוצרים רבים ומגוונים
בדרום מפעל מודרני ליצור מגנזיום מתכתי שעולה ביקושו בייצור מטוסים ומכוניות
צפונית לו מפעל מנדטורי אשלג א
צפונית לו (קשת אדומה) מפעל ברום שמייצר 200,000 טון ברום בשנה, והינו המפעל הגדול ביותר בעולם מסוגו. זהו ספינת הדגל במפעלי ים המלח, והרווחי ביותר. בברום משתמשים לחיטי קרקע בטפטפות, מעשיר דלק, צילום רפואה בריכות שחיה וקוסמטיקה. בפברואר 1970 מטח קטיושות נפל על המפעל של הגז הרעיל, ובנס כל הפועלים יצאו בשלום
צפונית לו מפעלי אשלג ב' ואשלג ג' – שבו אשלג מיוצר בתהליך הטוב ביותר
מתחם מפעלי ים המלח נדלק בלילה ויוצר דימוי של עיר קוסמופוליטית
הראשון שראה בים המלח את הפוטנציאל ליצירת אשלג וברום היה בנימין זאב הרצל. חזונו של אב הציונות היה להפוך את ארץ ישראל מישנה לחדשה, עם תעלת מים

ב-1919 משה נובמייסקי, אלכימאי יהודי יליד אוקרינה שברוסיה עלה על חזונו של הרצל ליצור ברום ואשלג מים המלח וחוזר לרוסיה עם ממצאים
ב-1922 הקימו חברת מניות עם הנציב העליון באזור קליה. על-פי זיכיון שקיבל מהממשלה הבריטית, ששלטה אז בארץ. המפעל הוקם בצפון ים המלח, בסמוך לקליה. בנובמייסקי יחד עם משה לנגיצקי (רוסי נוסף) הקימו את המפעל הראשון – "חברת אשלג הארצישראלית" – שהוקמה ב-1930. את משפחות הפועלים הביאו למתחם המפעלים, להתגורר בשכונת מגורים וליד המתחם הקימו את הקיבוץ בית הערבה. בצפון הים לא היה בעיה של מים מאחר ונהר הירדן זרם עם מים מתוקים. חיים ויצמן ממציא חומר נפץ יעיל מאשלג ואצטון, ומוכר את הנוסחה לאנגליה
נובומייסקי יצא למבצא לדרום ים המלח, וב-1934 התחילו לצאת מהצפון שבו הים עמוק, ועברו לדרום בחלקו הרדוד של הים שבו ביב ניתן לבנות בריכות בצורה קלה יותר
ב-1936 התחיל המפעל לעבוד
עד ה-15 במאי 1948 נטשו את מפעלי הצפון והניחו את בית הערבה וקליה למלכות ירדן. שטו לדרום ובשלב מאוחר יותר פוצצו את מפעלי קליה שבצפון
ב-26 לנובמבר 1948 מבצע לוט מספח את המפעלים בסדום למדינת ישראל שנותרו בידינו אך ללא גישה
ב-1953 ממשלת ישראל הקימה ופתחה מחדש את "מפעלי ים המלח בע"מ", לאחר ששבעה חודשים המפעל בסדום לא פעל, עם סלילת הכביש בין סדום לדימונה. מדינת ישראל הצעירה השקיעה הון רב בהפעלה המחודשת של מפעלי ים המלח
ב-1957 במדינה הסוציאליסטית בישראל החלו הסעות למפעלי ים המלח, מאחר ובתחילת הדרך השנייה של המפעל אסירים תפעלו אתו, אך מאחר ולא פעלו כראוי ועקב חילוף ההנהלה הוחלט כי בתנאי השטח לא ראוי שעובדי המפעל יחיו
את הכביש לדימונה סללו בשנת 1958, ואת כביש הערבה סללו ב- 1960
ב- 1964-5 נפתח המוביל הארצי להזרים מים, נתון שגרם לים המלח לרדת במפלס המים. רק עשרית מכמות המים המשיכה לזרום לים המוות והתייבשות הים היה מכריע את תום תועלת המפעל. לכן הכינו תוכנית לתשתית למאגר מלאכותית שאותה סכרו, ובה בריכות מאגר שאף אותם סכרו. כל זה מתרחש כאשר יש מיתון בארץ וארה"ב זכתה במכרז ההנדסה לבניית הסכרים והמאגרים לקליטת המים מהאגם הצפוני לו. האמריקאים עזבו ומאין ברירה המפעל החל בנפילה. גילו כי עם המלח עצמו שיש בשפע ניתן לשמש כסכר ומהר מאוד משתלטים על האגן התחתון
ב- 1968, הקימה ממשלת ישראל את "כימיקלים לישראל", חברה שאיחדה תחת קורת גג אחת את מרבית מפעלי התעשייה הכימית בארץ, לרבות מפעלי ים המלח
מלחץ רוסי (ברז'נב) המפעל שרד את מפולת השוק שקנדה הציבה עם מחירים נמוכים
ב- 1995, במסגרת תהליכי ההפרטה העוברים על המשק הישראלי, מכרה הממשלה חלק ניכר מנכסי החברה לידיים פרטיות
מפעלי ים המלח מפרנסים כ-6000 משפחות שחיים בצפון הנגב
המפעל פועל בכל ימות השנה מלבד יום כיפור. לצידיו החיוביים של המפעל צד אפל וכאוב. המפעל יונק מי תהום ומייבש את ים המלח, 200,000,000 מ' קוב אדוי בשנה. ומפלס הים יורד 1,2 מ' משנה. ערך זה משבש את מאזן ההידרולוגי. הארובות פולטות לאטמוספרה גזים מזהמים מבחינה אקולוגית והרס בשכבת האוזון